השבוע של הגברים
מול המסר הציוני של גבריות העמידה התנועה הפמיניסטית מסר מתחרה וחצוף. לא זו בלבד שהגבר אינו ראוי לתואר המגן, אומרות לנו המיליטנטיות, הרי שהוא הסכנה עצמה
התמונות של בחורינו היפים – חיצונית ופנימית – והסיפורים על התעוזה, ההקרבה, רעות הלוחמים והנכונות לתת הכל כדי להגן על האוכלוסייה האזרחית – אלה סממנים חיוניים של היום הזה, המחובר אל יום העצמאות. המסר של אבות המדינה בחיבור הימים אינו נעדר סממן מגדרי סמוי, אם כן: בזכות הגברים וגבורתם אנחנו כאן, כולנו, הוא אומר.
אל מול המסר הציוני של גבורה וגבריות העמידה התנועה החתרנית מכולן, תנועת הפמיניזם המיליטנטי, מסר מתחרה, הפוך, חצוף. לא זו בלבד שהגבר אינו ראוי לתואר המגן, אומרות לנו הפמיניסטיות המיליטנטיות, הרי שהוא הסכנה עצמה. "החברה האזרחית" – הנשית בחלקה הגדול, ומונהגת במידה רבה על ידי הפמיניסטיות – אינה חייבת תודה ל"חברה המיליטריסטית". יום הזיכרון הוא בכלל "קרקס פורנוגרפי של הכתרת השכול וסתימת הפיות", כפי שכתבה אחת מראשי "בצלם" לשעבר, ליזי שגיא. מדובר ב"גנרלים ששלחו חיילים להיהרג רק כדי להשביע את האגו המיליטריסטי שלהם".
דורית אברמוביץ', קמפיינרית בולטת של ארגוני הנשים ודמות מוכרת במסדרונות הכנסת, הסבירה במאמר כי "יש משהו מקולקל אינהרנטית בשיטת השלטון הגברית. כי בין כלי זין שמפציץ במלחמה לבין כמותו שאלים כלפי אישה, מחבר אותו דפוס חשיבה, בה כל דאלים גבר הוא שליט הממלכה. במלחמה, כמו באלימות מינית, שליטה היא מניע, ארוטיקה עשויה טנקים, יחסי כוח מחולקים מגדרית. חזק מול חלש, טיל גדול מול קטן, לשון מורכבת ממושגי חדירה, כיבוש, שליטה וניצחון הגיבור על חלשים לאומית ומינית. יש מי שלמעלה ויש את זה שמפסיד..."
כל תפקיד ממלכתי, כל ועדה, כל שקל שזורם לתקציבי הפמיניזם המיליטנטי הוא תוספת כוח לארגונים שההנהגה שלהם רואה בגבריות אויב ופועלת באופן יומיומי ואכזרי לפגוע בגברים, בדימויים, בזכויותיהם, בכבודם, בפרנסתם, בבריאותם, בקשר שלהם עם ילדיהם.
מול
באמצעות היום הזה, מצליחות הפמיניסטיות המיליטנטיות לקעקע בתודעה שלנו את דמות הגבר החיובית ולטנף אותה בדם. אלפי הבחורים שמתנדבים מדי שנה ליחידות המסוכנות ביותר כדי להגן על המדינה נעלמים מהתודעה, בגלל מעשיהם של קומץ עבריינים מטורפים, נבגדים ושיכורים, שממילא התאבדו או שנכלאו עד סוף ימיהם. כך פועל מנגנון השמצה. בשיטה דומה אפשר להשחיר את דמותה של כל קבוצה באוכלוסיה – כולל הנשים עצמן.
שני ימי הציון האלה לא יכולים להתקיים זה לצד זה באותה המדינה. לא ייתכן שבתודעה הלאומית שלנו, הגברים הם גם גיבורים וגם פושעים מתועבים, וכי לשתי התפיסות יש משקל דומה. דמויות חיוביות ראויות ליום מיוחד של הוקרה. פושעים חריגים ראויים לעונש חמור ולשכחה.
אבהיר: לא כל אישה שרואה עצמה כפמיניסטית שייכת למחנה שאני מדבר עליו. רוב הנשים שמזדהות לפחות עם חלק מהמסרים הפמיניסטיים הן נשים שמזדהות גם עם הציונות והמדינה, שאוהבות גברים ומכירות גם בגבורת הלוחמים. אבל בכל זאת, כאשר אישה אומרת "אני פמיניסטית" היא נותנת בכך כוח פוליטי למנהיגות התנועה – ומנהיגות התנועה האמיתיות, אלה שקובעות את היעדים, המסרים ודרכי הפעולה, הן דווקא כן החתרניות. אז יש פה בעיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם