יש עם מי לדבר
מה עושים כשמקור הכוח העיקרי שלנו הופך לחולשה הכי גדולה
חברה שלי בקריזה על בעלה. היא רצתה זוג עגילי פנינה ליום ההולדת, אבל במקום עגילי פנינה קטנים ועדינים, הוא נתן לה עגילים גדולים מדי, מהסוג שכשמביאים לך, ברור שזה עלבון. ככה לפחות היא אמרה לי בהחלטיות כשנפגשנו בשבוע שעבר. למה עלבון? השתוממתי. כי אני פשוט לא מאמינה איך אחרי כל השנים שאנחנו יחד הוא עוד לא יודע שאני לא סובלת עגילים גדולים, היא אמרה בדמעות. יש בזה משהו סימבולי, לא? אולי זה סימן מאלוהים שאנחנו בעצם לא מתאימים ושהוא לעולם לא יבין אותי באמת.
תשמעי, אמרתי לה. לדעתי, זה אכן סימבולי, אבל למשהו אחר לגמרי. זה סימן ברור לעובדה שמצאת בעל שפשוט כל הזמן עסוק בניסיונות שווא לרצות את כל המאוויים שלך, ואת ממשיכה לאתגר אותו בדברים חדשים, גם אם את צריכה להיות ממש יצירתית כדי למצוא אותם. אוי, את גם כן עם השטויות שלך, היא ביטלה את דברי. אם הוא היה קצת ראש גדול, הוא היה יודע בדיוק לאילו עגילים אני מתכוונת.
עם רגשות קשה להתווכח, אז בניגוד לאינסטינקט שלי, סתמתי. אבל כשעזבתי אותה לא יכולתי שלא לחשוב איך במהלך השנים, בלי לשים לב, החברה שלי פיתחה עם בעלה יחסים שבמסגרתם הוא החזק, הלוקח אחריות, המארגן, המתקתק, המסדר, והיא אובדת העצות, החלשה, השברירית והנוטה לבכות.
האם היא רק מעמידה פנים שהיא לא מבינה שהדרישות שלה קצת לא ריאליות? אני לא חושבת. נראה לי שהיא באמת לא קולטת עד כמה התרגלה לכך שהבעל שלה הפך עם השנים לספוג של כל התלונות שנוזלות ממנה.
למחרת קיבלתי חשבון חשמל, ואחרי שהתגברתי על השוק הראשוני והשבתי לעצמי את ההכרה בעזרת כוס מים קרים, חשבתי לעצמי איך זה שעם כל גלי המחאה, ועם חשמל יקר כל כך בהשוואה לשאר העולם, ועם המערך המסואב של 13 אלף העובדים שמועסקים בתנאים מפליגים, אנחנו מקבלים את כל זה די בשוויון נפש.
כנראה שאנחנו בוחרים את המלחמות שלנו בקפידה. במשך השנים התרגלנו לעובדה שבענייני חשמל - אין עם מי לדבר. אז מה אנחנו עושים? מפנים את הזעם שלנו למקומות שבהם אנחנו יודעים שיש סיכוי שמישהו יקשיב לנו.
ופתאום נפל לי האסימון: זה בדיוק מה שקורה עם חברתי ובעלה. לא נעים לומר, אבל הטעות הגדולה שלו מתחילה בכך שהוא. . . מקשיב. אני אמנם מסתכנת עכשיו בנידוי מוחלט מצד כל החברות שלי, אבל נראה לי שברגע שמישהו פתוח לקבל תלונות, הן כבר מגיעות.
כולנו מחפשים מקום להוציא בו את הקיטור שלנו, לפרוק בו את התסכול, להתלונן, וברגע שאנחנו מזהים אדם שיכול לספוג את זה, אנחנו מפסיקים להשוות אותו לאחרים על פי פרמטרים הוגנים, וגם אם לא הופכים אותו לשק חבטות, בהחלט הופכים אותו לתיבת תלונות. למה? כי הוא יכול להכיל את זה, או לפחות זה מה שנראה מבחוץ. ככל שהוא מצליח להכיל יותר, אנחנו מתלהבים, יוצאים מתוך הנחה שהתלונות מוצדקות, ורק מגבירים את קצב הטרוניות.
עכשיו כשאני חושבת על זה, אותו דבר בעצם קורה לנו גם ברמה הלאומית. ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, פעילים בה עשרות אם לא מאות גופים שנאבקים למען זכויות אדם, והמדינות סביבה הן אוטוקרטיות, ברבריות, רצחניות כלפי תושביהן, ופחד אלוהים להתעסק איתן. אבל מי חוטף את הביקורת?
יותר מזה, ישראל היא המדינה היחידה שבה יש שוויון זכויות מלא מבחינה חוקית לכל המיעוטים, לעומת מדינות שכנות שיש בהן חוקים נגד נשים, נגד הומוסקסואלים וכן - גם נגד פלסטינים, וישראל היא זאת שמכנים אותה "מדינת אפרטהייד", גם מבפנים וגם מבחוץ, ההתנהלות של ישראל חשופה לביקורת הקטלנית עשרות מונים ממשטרו של אסד, מהטרור של חיזבאללה, מדרכם החשוכה של האחים המוסלמים או מהמוסר של המלך הסעודי.
גם במקרה הזה, אנשים מפנים את התלונות שלהם כלפי מי שיקשיב, כי אצל השאר - הם פשוט יודעים - אין עם מי לדבר.
ואולי כל הבעיה היא בתפיסה המעוותת שלנו את המושגים "חזק", ו"חלש". החברה שלי תופסת את בעלה כאדם חזק וכל יכול, וכתוצאה מכך פשוט הפסיקה לראות את החולשות שלו. מבחינתה, הן לא קיימות.
וישראל? כן, פעם היא נראתה מבחוץ כמו דוד הג'ינג'י עם הניצוץ בעיניים, אבל היום, גם אם זה לא נכון, היא נתפסת כגוליית המגודל. לכן יש נטייה לחשוב שהיא חזקה מדי, ואפילו חסרת חולשות. אבל האם זה נכון? רחוק מזה. בכל אחד מאיתנו קיים כוח וקיימת חולשה. רבים מאיתנו טועים ורואים את החולשה שלנו כגדולה יותר מכפי שהיא באמת, ואת הכוח של האחרים כגדול ממה שהוא.
מצד אחד, אנחנו נמשכים לאנשים חזקים, לגופים חזקים ולמדינות חזקות, מצד שני, אנחנו מפתחים כלפיהם טינה. בסתר לבנו אנחנו כנראה חושבים שהם יכולים להושיע אותנו, ואם הם לא עושים את זה, אנחנו מתאכזבים ומתחילים לשנוא אותם.
אז רגע, אמרתי לעצמי. האם ייתכן שכל הפעמים שאנשים תוקפים אותי, בין אם זה בעבודה ובין אם זה ביחסים אישיים, זה בגלל שהם חושבים שאני. . . חזקה? אולי כל מה שאני צריכה לעשות כדי להרגיש יותר אהודה ופחות מותקפת הוא ההפך ממה שאני מנסה לעשות היום? כלומר, לחשוף יותר את החולשות שלי?
בעצם, גם אני לא מצליחה לגלות חמלה כלפי אנשים שאני תופסת כנורא חזקים, וברגע שאני מזהה חולשה, אני מבינה שהגזמתי ואני מפסיקה לתקוף.
אבל האם זה עובד כך אצל כולם? ואולי מה שצריך להסיק מכל זה הוא שכדאי מאוד לדעת מהם הגבולות. להבין שגם מי שנתפס כחזק הוא בעל חולשות ואינו יכול לספוג הכל, ואם אנחנו הם אלה שנתפסים כחזקים - אז להבהיר למי שחושב שאנחנו כל יכולים, שאנחנו לא קשוחים וחזקים כפי שאולי נראה על פני השטח. מצחיק, אבל לפעמים שמירה על תדמית ה"חזק" הופכת לחולשה הכי גדולה שלנו.
ומה יקרה אם לא נשים גבולות? יש לנו רק מה להפסיד. כי כשמישהו רואה בך כל יכולה והופך אותך לתיבת התלונות חסרת התחתית שלו, יש שלוש דרכים לצאת מהמצב הזה. הראשונה היא להישבר, להגיע לרגע שבו אי אפשר להכיל יותר ולהתפוצץ. האפשרות השנייה היא לעזוב, מה שבמקרה של ישראל כמדינה, אינו באמת אפשרות.
והשלישית? השלישית היא אולי מה שקורה לכל אלה שמצליחים להוריד מהם את המתלוננים הסדרתיים בדרך היעילה ביותר: להפוך לאדם שאיתו לא מתעסקים, שמיואשים ממנו, פשוט כי יודעים שאין עם מי לדבר. מזכיר לכם מישהו קהה חושים שאתם מכירים? אם כן, אז אני לא מאשימה או משהו, אבל מעניין מה עשיתם כדי להפוך אותו לכזה.
סטטוס: "הכוח הגדול ביותר שלנו הוא להכיר בהבדלים ביננו, והחולשה הגדולה ביותר היא להיכשל בלקבל אותם". ג'ודית הנדרסון
מייל: lsigan@netvision.net.il
פייסבוק
בלוג בהאפינגטון פוסט
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם