הזמן לעריצות הרוב
התגובות של יחימוביץ' ולפיד בנוגע להסכם תמוהות. הרי הם בעד שיוויון בנטל ושינוי השיטה, אך אין סיכוי להשיג זאת בהקדמת הבחירות
משני דברים חיוניים: שינוי שיטת הבחירות לצורך הגדלת המשילות והשגת שוויון בנטל. הקדמת הבחירות הייתה ניצחון מוחץ של המיעוטוקרטיה הישראלית. כבר שנים שאין בישראל שלטון הרוב. כבר שנים שקבוצות לחץ מכתיבות למדינת ישראל התאבדות זוחלת. כבר שנים שאחוז המשתתפים בכוח העבודה הולך וקטן, ואחוז המשתמטים משירות ומהשתתפות הולך ועולה. כך שישראל זקוקה לתקופת מעבר. הגיע הזמן לעריצות הרוב.
ספק אם זה יקרה בעקבות הסכם נתניהו-מופז. אבל יש כאן נקודת תפנית. יש לפחות סיכוי שזה יקרה. כך שהתגובות התמוהות משהו של שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד אינן ברורות. מה הם רוצים? הרי הם בעד שוויון בנטל. הם בעד שינוי השיטה. הם בעד משילות. אין סיכוי להשיג את הדברים הללו בהקדמת הבחירות. להפך. זה לא הפריע לרבים, רבים מדי, לפצוח בפזמון הידוע על "פוליטיקה מצחינה", "ציניות", "לכלוך" ושאר ירקות.
"הארץ", בדרכו מעוררת הסלידה, שבר שיאים חדשים כשטען שמדובר בהסכם בנוסח "ריבנטרופ-מולוטוב". מחר הם יגיעו להיטלר-סטלין. על מה ולמה? תסלח לי קואליציית הבכיינים והצווחנים. הם אינם יכולים להסתיר את העובדה שמדובר במהלך פוליטי שישראל הייתה זקוקה לו כמו אוויר לנשימה.
במקום לעסוק במשמעות הרצינית של ההסכם, שמענו אתמול מבוקר עד ערב את מיטב פרשנינו מדברים על הפוליטיקה הקטנה, הקטנונית, המלוכלכת, שכביכול ניצחה את האינטרס הלאומי. רק שלשום זעק שאול מופז, שוב ושוב, שבנימין נתניהו הוא כישלון ושקרן, ובעוד קולו מהדהד, הוא חתם על הסכם עם אותו שקרן.
היו עוד שלל פרשנויות. מופז, כך טענה המקהלה, רצה להציל את עצמו מההתרסקות הצפויה של קדימה. אז נניח שרצה. מה רע בזה, אם התוצאה היא לטובת המדינה? ומה רע בעובדה שמופז הצליח לשנות את סדר היום הלאומי? הרי רוב הציבור רצה גם את שינוי השיטה וגם שוויון בנטל. והנה זה קורה. אז למה, לעזאזל, מתאמצים רבים כל כך, שזה בדיוק מה שגם הם רוצים, לחבוט במופז, שמצליח לספק את הסחורה?
טובת המדינה הושגה
רק בסוף השבוע שמענו שהקדמת הבחירות היא פועל יוצא של הבחירות בארה"ב. נתניהו רצה להיבחר לפני אובמה. והנה, כל הפרשנויות הללו קרסו. כך שכדאי לחפש את הסיבות במקום אחר. ביום ראשון קיבל נתניהו בעיטה במרכז הליכוד.
ביום שני פורסמה החלטת בג"ץ בעניין שכונת האולפנה. נתניהו נכנס למלכודת. מצד אחד הימין הקיצוני משתלט לו על המפלגה, ושרי הליכוד משחררים הצהרות שהופכות אותם לחברי "מנהיגות יהודית" של פייגלין. בעיקר בעניין שכונת האולפנה.
מצד שני בג"ץ מאלץ את הממשלה לפנות את השכונה שהפכה לצור מחצבתנו. זה מצב בלתי אפשרי. זו מלכודת. זה לא מבטיח שום ניצחון לליכוד. זה מבטיח התחלה של תהליך מסוכן לליכוד עצמו. משום שככל שהליכוד יהפוך לימני יותר, הוא גם יהפוך
לקטן יותר.
יש צורך רק בחמישה מנדטים שיעזבו את הליכוד כדי שהליכוד יאבד את הרוב שלו. הסקרים של שלשום הם לא הסקרים שיתפרסמו לאחר שההשתלטות העוינת של פייגלין על המפלגה תהפוך לעובדה גלויה. המועמדים, כמו תמיד, מעדיפים את מיקומם ברשימה על פני כל דבר אחר. הם מתיישרים לפי פייגלין. לא לפי נתניהו.
כך שהחשש לא היה רק של מופז. החשש הוא גם של נתניהו. והתירוץ היחיד המשותף לשניהם, לצורך הצדקת ממשלת האחדות, הוא הסכמה על שינוי היסטורי: שינוי שיטת הבחירות וחוק שיגדיל את השוויון בנטל. במובן הזה, אם אכן יהיה שינוי, הוא יהיה היסטורי. טובת המדינה הושגה. זה חשוב, זה ראוי לתשואות, גם אם שני המנהיגים הגיעו לכך מתוך כורח. לפעמים, מתוך שלא לשמה בא לשמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם