בודדים בצמרת
הטרק בנפאל הבהיר לי ש"צרכים ביולוגיים" הם לא בהכרח סקס, סמים ורוקנ'רול
מתי בפעם האחרונה חשבתם על הצרכים הביולוגיים שלכם?
תכף אסביר למה אני שואלת.
בשבוע שעבר, אחרי כמה שעות של עלייה בטרק אנאפורנה בנפאל, ישבתי לרגע בצל ליד איש זקן, רזה ומצומק שצרור בננות קטנות נח לידו. האיש סיפר למדריך שיש לו חלקת אדמה קטנה שהוא מעבד, וכל יום הוא הולך במשך שעה וחצי לכל כיוון כדי למכור פירות עבור כמה רופיות במסלול של המטיילים.
הם מטפסים עם נעליים גבוהות, בגדים מבד נושם, מים מינרליים ורוח ספורטיבית, והוא עושה כל יום את אותו המסלול בדיוק - אבל בסמרטוטים וכפכפי גומי, וכחלק שגרתי מחיים שמושקע בהם הרבה מאוד מאמץ רק כדי להמשיך להתקיים. הבטתי באיכר הזקן, ופתאום זה הכה בי - האיש הזה הוא בערך בגילי. אבל הקילומטראז' היומיומי על ההרים כנראה עושה את שלו.
הוא סיפר שאשתו מתה מסרטן, ושלמרות שיש לו ארבעה ילדים לא נשאר לו אף אחד בעולם, כי הילדים כל הזמן מזהירים אותו שלא יתחתן שוב. לא בא להם להתחלק ברכוש עם איזו פקאצה אחרי שימות. בקיצור, לאנשים בכל העולם יש את אותם סכסוכים על רקע אותם רגשות, וההבדל היחיד הוא שאנחנו מתוחזקים טוב יותר, זה הכל. "אתה חייב להתחתן שוב", אמר לו המדריך שלי לפני שהמשכנו ללכת, "אחרת איך תספק את הצרכים הביולוגיים שלך?"
המממ. צרכים ביולוגיים. ניסוח מעניין, לא? שאלתי אותו אם הסיבה העיקרית מבחינתו להתחתן היא כדי לפתור את עניין ה"צרכים הביולוגיים", והוא גילה לי שאת אשתו הכיר דרך שידוך, כפי שמקובל בנפאל. אין מבטים לוהטים שמוחלפים בברים אפלים - אלא סידורים מחושבים בין משפחות בתקווה שכולם יבינו מה הם מחפשים וגם ימצאו את זה - האישה צריכה מישהו שיתקתק לה ילדים, והגבר מישהי שתספק פתרון ארוך טווח לצרכים הביולוגיים שלו. ואולי בעצם כל הגברים בעולם מתחתנים בשביל סידור קבוע לסקס, אבל רק הנפאלים מספיק כנים כדי להודות בזה?
למחרת צעדנו בתוך יער עבות, ופתאום האוויר נעשה קריר יותר, השמים התחילו להתקדר, ומרחוק הדהדו רעמים. שיט, חשבתי לעצמי. רק זה חסר לנו עכשיו. מילא גשם באמצע ההליכה, אבל אם יהיה מזג אוויר מחורבן לא אוכל מחר לעשות את גולת הכותרת של הטרק - פון-היל, נקודה גבוהה מעל עיירה בשם גורפאני, שמטפסים אליה בלילה כדי לתפוס מבט פנורמי על הזריחה שמאירה את שרשרת הרי ההימלאיה.
בעוד אני מתעסקת בבעיותי העצומות, נתקלנו בבקתת עץ נטושה - מרוטה ומלוכלכת במיוחד, בלי שום סימן חיים. אבל לפתע מתוך הדלת בצבצה דמות קטנה של אישה מבוגרת עטופה בהמון צעיפי צמר צבעוניים. היא חייכה אלינו, ומכיוון שהגשם התגבר היא הזמינה אותנו לחכות בפנים עד שייפסק.
לקח לי משהו כמו חצי דקה להתרגל לחשיכה בבקתה נטולת החלונות. היו שם שולחן פלסטיק, מדפי טיט על אחד הקירות, ומזרן ישן ומאובק על הרצפה. גחלים רחשו בבור חרס קטן, והאישה העמידה עליהם קומקום כדי להרתיח מים לתה.
בינתיים היא סיפרה שהיא מתגוררת שם לגמרי לבד. פעם, מזמן, היא הייתה נשואה, אבל לא הצליחה להיכנס להריון, ובעלה עזב אותה עבור אישה אחרת שילדה לו שתי בנות. היא כעסה מאוד על הנטישה, והפרידה ביניהם הייתה קשה ומכוערת. עד היום, כשהוא הולך מגורפאני וצריך לעבור ליד הבקתה שלה, הוא בוחר בדרך עוקפת כדי לא להיתקל בה.
את לא מפחדת לחיות פה לבד? שאלנו. לא, היא אמרה. אין פה חיות טרף, בחצר אני מגדלת תפוחי אדמה ומוכרת אותם, והשנה אפילו הרווחתי מספיק כסף כדי לקנות שולחן פלסטיק. לפעמים אני קצת עצובה, אז אני מדברת עם המטיילים, שומעת סיפורים, ושוכחת. חוץ מזה, אני עם יחסים גמרתי. מאז מה שקרה, אני לא רוצה יותר אף אחד.
אחרי כמה דקות הגשם פסק, הודינו לה והמשכנו ללכת. השמים כבר התבהרו, ולמחרת הגעתי לפון-היל. המראה היה עוצר נשימה. צילמתי המון תמונות של פסגות ההרים המושלגות בוערות באור קדומים ראשון של זריחה. אבל דווקא התמונה של האישה עם הלב השבור, שחומה מאבן התעבתה סביבו עם השנים, היא זו שנחקקה אצלי.
נדמה לנו שאנחנו חשים בדידות בעולם המודרני, אנחנו לפחות מדברים על זה הרבה. אבל לבדידות, מסתבר, יש כמה דרגות. כך שכנראה שבפעם הבאה שאחוש את הבדידות חופרת לי ברקמות, אזכר שיש אישה אחת שבורת לב שחיה לבד בבקתה בראש הר בנפאל, ולפעמים היא עצובה, למרות שבאופן כללי היא בסדר – כי אחרי הכול - יש לה עכשיו שולחן פלסטיק חדש.
תושבי ההימלאיה נאלצים להשתרך ברגל בעליות ומורדות תלולים בלי שום אפשרות אחרת להתנייד. כשמישהו חולה, כדי לקחת אותו לרופא צריך לסחוב אותו על הגב בסלסלת קש, לפעמים במשך ימים שלמים.
במשך כל הטיול היה לי קצת קשה להבין – איך ייתכן שהם בכלל לא מבואסים? רוב האנשים שראיתי חיו מהיד לפה, אבל חייכו, היו נדיבים ורובם גם לא נראו זקנים ומצומקים. חוץ מאיש הבננות והאישה בבקתה, שאותם הכריעה הבדידות. כשהמדריך שלי אמר "צרכים ביולוגיים" מיד הנחתי שהוא מדבר על סקס, אבל יכול להיות שהוא התכוון למשהו אחר? אולי אנחנו קצת נוטים להתעלם מהצורך הבסיסי שגורם לאדם להיות מרוצה מחייו: לאהוב, ולהצליח להרגיש נאהב. זה נשמע נורא בנאלי, אבל זה ממש לא פשוט.
כמה מאיתנו באמת מצליחים להרגיש אהבה ביום-יום שלנו? גם אם אנחנו לא בודדים, ויש לנו משפחה, בני זוג, חברים - האם אנחנו מצליחים לחוש את האהבה, או שאנחנו שוכחים אותה, כי אנחנו טרודים ב"צרכים ביולוגיים" אחרים? נדמה לי שאחת הבעיות הגדולות שלנו היא לא למצוא את האהבה, אלא דווקא להרגיש את הנוכחות שלה לאורך זמן. יום-יום, עוטפת וממלאת ומאפשרת לנו להתמודד עם מה שקורה לנו בעזרת חיוך של מישהו שיודע מבפנים שיהיה בסדר.
למחרת בארבע בבוקר ובחושך מוחלט התנשפתי במעלה פון-היל, נפעמת מהיופי העצום של ההרים, פשוט עומדים שם, כבירים, חזקים, יפים ואכזריים, מחביאים בתוכם את החיים האמיתיים של מרבית תושבי נפאל. כל הדרך למטה חשבתי לעצמי שחייבים איכשהו לחבר בין איש הבננות לאישה הבודדה ההיא מהבקתה. המרחק הפיזי ביניהם הוא לא עד כדי כך גדול, והם פשוט תפורים אחד על השני, לא? השאלה היא איך עושים את זה. מה אתם אומרים – יש סיכוי שאצליח למצוא אותם בפייסבוק?
סטטוס: אם אהבה היא התשובה, אפשר בבקשה לנסח מחדש את השאלה? (לילי טומלין)
מייל: lsigan@netvision.net.il
פייסבוק
בלוג בהאפינגטון פוסט
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם