אמינות התקשורת קורסת בעיני הציבור
בכל הנוגע לנתניהו, הפרשנים בעיקר טועים. ככה זה כשבתקשורת עברו מדיווח של "זכות הציבור לדעת" ל"מה רוצים שהציבור יידע"
מדוע האופציה הזאת לא נהגתה במוחו של אף רב-פרשן פוליטי? מה שהתרחש, בזמן קצר יחסית, הוא תפנית של 180 מעלות במישור הפוליטיקה הישראלית. מיד לאחר שהתפנית התרחשה, כל חרטומי התקשורת הסבירו לנו את הסיבות לתפנית: מופז זגזגן, מופז פחדן, מופז ידע שקדימה תתרסק, וביבי התחיל לפחד לאחר ועידת הליכוד.
והשאלה חוזרת: אז למה הם לא חשבו לרגע על כל הסיבות הללו לפני שה"סירחון" התפשט? והשאלה מתחדדת עוד יותר נוכח העובדה שלא מדובר באירוע חד-פעמי, אלא "ביום כיפור" מתמשך. די אם נזכיר שכאשר ביבי עלה לשלטון, הפרשנות הפוליטית נתנה לו חצי שנה, שלאחריה לבני תעלה. הפרשנויות הבאות היו תחזיות על מלחמות בקיץ, ועל כך שמחר אובמה "אוכל" אותנו לארוחת בוקר.
תשובה, לדעתי, נעוצה בעיקרה בשני גורמים: ברייטינג וב"סדר היום" של התקשורת. אתמקד בסיבה השנייה. בעבר היו אצלנו עיתונים מפלגתיים. המטרה הברורה שלהם לא הייתה לתאר ולפרש את המציאות כהווייתה, אלא לנסות להשפיע עליה בכיוון הרצוי למפלגה.
אין כיום עיתונים גדולים כאלו, אולם יש עיתון כמו "הארץ" שאין לו מפלגה אך יש לו רעיון - אידיאולוגיה פוסט-ציונית שהוא רוצה לקדם.
יש עיתונים ועיתונאים שאין להם אידיאולוגיה, אך יש להם "סדר יום". יש כלי תקשורת שכל כולם שנאה יוקדת לנתניהו, וכל מטרתם להביא להפלתו, ולצורך כך לטפח, בין השאר, אלילים.
וישנו עיתון שכל מטרתו לפאר ולרומם את ראש הממשלה ולרסק את אלילי יריביו. לכן גם האינפורמציה שהם מספקים לקורא וגם הפרשנות והחיזוי משועבדים מראש לאידיאולוגיה
בהתאם לכך, אנו נתקלים כל הזמן במקרים שבהם הסיסמה האמיתית היא לא "זכות הציבור לדעת", אלא "זכות הציבור לדעת מה שאנחנו רוצים שיידע בהתאם לסדר היום שלנו".
כתוצאה מכך, בכלי תקשורת אחד נקרא סיפורי אלף לילה ולילה על העוזרת של נתניהו, ובאחר נולעט בסיפורים על בן מיעוטים שלא יכול לשמוע את "נפש יהודי הומייה". באחד, עובדה מסוימת תזכה לכותרת ראשית, ובאחר - אותה עובדה תקבל ידיעה קטנה בעמוד ,18 אם בכלל.
הפרשנות, באופן טבעי, תפרשן באורח חד-צדדי, חד-ממדי, בכיוון המשרת את מטרת "סדר היום". החשיבה של פרשנות זאת אטומה לאפשרויות אחרות. היא נעולה בצורה הרמטית על קונספציה אחת.
זאת חשיבה שאינה יכולה לבקר את עצמה ולהעלות שאלות של "איפכא מסתברא." למשל, מול הקונספציה השלטת שלפיה יש בחירות, חשיבה זאת תתקשה מאוד להציג את השאלה: מה עלול לגרום לכך שלא יהיו בחירות, ולנסות לענות על כך.
גם עכשיו, אחרי האיחוד, הפרשנות ברובה המכריעה היא חד-ממדית; למשל, מדוע בכלל אחדות לא טובה לעם ישראל ולדמוקרטיה, איזה מחיר נורא ישלמו נתניהו ומופז על הפשע האיום שביצעו, כיצד האלילה ציפי לבני תגיע על סוס לבן.
יפה, אך בכיוון אחד: כיצד להרע למופז ולביבי או לחלופין להלל, לשבח ולהציג את ההסכם שיביא מזור וגאולה לעם ישראל. אין יותר אמצע, רק צדדים. מכיוון שלדעתי מדובר במחלה כרונית, התוצאה תמשיך להיות קריסת האמינות של התקשורת (בחלקה) בעיני הציבור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם