רמת אביב פינת שייח' מוניס
צביעותם של המקוננים על הנכבה והכיבוש באונ' שיושבת על חורבות כפר ערבי, הייתה מגוחכת אילולא הייתה מסוכנת לציונות
מעניין אם הפרובוקציה שהם אפשרו עכשיו מלמדת שראשי האוניברסיטה מתכוונים להחזיר את מועדון הסגל "הבית הירוק" למשפחה שגרה בו לפני תש"ח, ואולי גם להעביר את מבני האקדמיה לזקני הכפר, אלו שנמלטו במהלך העצמאות שלנו, הנכבה שלהם.
כמה מביך שמול קומץ הערבים ופעילי השמאל שבאו לתקוע למדינה הציונית אצבע בעין, לא התייצבו בהמוניהם תושבי רמת אביב, צהלה ואפקה, שכונות תל-אביביות שגם הן בנויות על חלק מאדמות שייח' מוניס המיתולוגית, בעוד רחובותיהן מעוטרים בשמות תנ"כיים וציוניים נלהבים.
רבים מתושבי השכונות השבעות הללו הם מצביעי שמאל מובהקים, שלא מפסידים הזדמנות להאשים את "המתנחלים" ב"כיבוש" ובגזילת הפלסטינים ומקדשים את ישראל הקטנה והצודקת של ימי גאולת שייח' מוניס.
כמה פרדוקסלי שנגד הפרובוקטורים - משוררי הנכבה - התייצבו דווקא מתנחלים כמו ברוך מרזל מתל רומיידה שבחברון או אריה אלדד מכפר אדומים שבמדבר יהודה. והרי הם לא עקרו ולא גרים במקומו של אף ערבי. תל רומיידה הייתה יהודית קודם להקמת והחרבת שייח' מוניס, יהודי חברון נטבחו וגורשו ב-1929. ואילו בכפר אדומים, אפילו אחרון הבדואים הנידחים לא חלם לנטות את אוהלו.
והנה, דווקא הם, המושפלים והמבוזים על ידי מובילי הנקיות של תל אביב הקטנה, באו לריב את ריבה של הציונית הבתולית ההיא, זו שבאמת נבנתה, ובצדק, על החורבות התוקפניות של שייח' מוניס.
יהודי ומשיחי
וכמה לא מפתיע שדווקא באוניברסיטת תל אביב מקננים כמה מהקנים האידיאולוגיים שמובילים את שלילת הציונות - הקלאסית והמתחדשת. אלו שכמובן זועקים נגד "הכיבוש" של חברון וכפר אדומים, אבל משום מה לא של שייח' מוניס.
ואף שלא חסרים באוניברסיטת תל אביב אינטלקטואלים שמאשימים גם את ישראל של טרום 67' בנישול ובקולוניאליזם, איש מהם עדיין לא ויתר על החדר שלו והציע להשיב את אדמת שייח' מוניס לדיירי טרום הנכבה.
וכמה לא מפתיע שבין האינטלקטואלים וההוגים של רמת אביב ניכרת מגמה של הבעת מיאוס ממדינת ישראל הציונית כולה; מההוויה הארצית, היהודית והקונקרטית של הציונות הנוכחית משני עברי הקו הירוק. קולם בוקע נמרצות מבין דפי עיתון "הארץ".
גם המערכת שלו שוכנת, בפני עצמה, אי שם בפאתי יפו הגזולה. ולמרות זאת כל מה שאנחנו עושים היום רע בעיניהם.
המגמה האינטלקטואלית החדשה מעלה על נס את הציונות הווירטואלית שבענן, זו שניתן להתמקד בה גם אם יושבים בניו יורק ואין עוד מדינת ישראל מעבר לשירים ולסיפורים. בעיניהם, כל מה שהיה פעם הוא זך ותמים, ואילו כל מה ששורר פה היום הוא מושחת, אלים, יהודי ומשיחי.
וכך מתאחדת לה השותפות הבלתי קדושה בין מי ששולט בשייח' מוניס אבל מתיר לערוך טקסי נכבה ולהסית נגד עצם קיומנו כאן לבין מי שמתרפק על השירים של פעם, כאשר היינו כל כך זכים וצודקים ובנינו את אוניברסיטת תל אביב והשכונות המקיפות אותה על אדמות וירטואליות וטהורות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם