הגיל הרביעי
תוחלת החיים עולה, וצריך להיערך לעוד כ-20 שנות חיים והמשמעות: יותר שנים בהן ההורה זקוק לילד ולא ההפך, וירושה שלא תמיד באה
לדברי דורון, תוחלת החיים במאה השנים האחרונות הוכפלה, ובני אדם ומדינות לא מוכנים לשינוי הזה כלכלית, נפשית ותכנונית.
מסתבר שהתפיסה החברתית של היציאה ממעגל העבודה בגיל 60 וסיום החיים בגיל 80-70 כבר לא תקפה, ונשים וגברים צריכים להוסיף עוד 20 שנה, "הגיל הרביעי" כך זה נקרא, לתכנון אורח חייהם.
לפני שנתמקד בהשלכות המפחידות, הנה דוגמה להפנמה מיידית, יצירתית ומעוררת תקווה של הגיל הרביעי, זה שמעל גיל 80, בחייה הנוכחיים של פרופ' רות בן-ישראל, כלת פרס ישראל, מומחית לדיני עבודה.
בן-ישראל פרשה בגיל 74 מהפקולטה למשפטים, מסרה את הספרייה העצומה שלה, מחקה את כל נושאי המשפט ודיני העבודה מהמחשב שלה ונרשמה ללימודי ציור מחשב בקורס שכולם היו בו נערים בגיל הנכד שלה.
"אני אשנה עיסוק כל חמש שנים", הבטיחה לעצמה, ומאז השתתפה ב"גילה", מופע מחול יוצא דופן ביופיו שביימה גלית ליס, איירה ציורי תנ"ך בציור ממוחשב ולפני חודש הציגה תערוכה חדשה.
ואחרי שגמרנו להתפעל, צריך בכל זאת לשבת ולחשוב, מה איתנו? עם כולנו? מה מחכה לנו, על מה אנחנו צריכים להתחיל לחשוב ולא חשבנו, ואיך שרשרת האפליות שפוגשת אותנו, הנשים, לאורך כל השנים תבוא לידי ביטוי בגיל הרביעי.
בספר קטן ודחוס באינפורמציה חשובה, "סוגיות משפטיות בעיניים משפחתיות" (הוצאת מודן), שכתבה ד"ר דפנה הקר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב על סמך הרצאות שנתנה באוניברסיטה המשודרת, דנה הקר בחלק מהשאלות שעולות סביב תוחלת החיים העולה של נשים וגברים. למשל סוגיית הורים וילדים, שהם כבר אנשים מבוגרים בעצמם.
מסתבר שיחסי הורים-ילדים בגירים מתפרשים על פני שנים רבות יותר מאשר יחסי הו רים-ילדים קטנים. מערכת היחסים הזאת בין הורים לילדיהם הבגירים עוד לא זכתה לדיון משמעותי, שמתאר את ההיבטים שיש ליחסים האלה.
"רובנו לא מבינים שצפויה לנו תקופה ארוכה שבה יחסי התלות בין הורים לילדים קטנים מתהפכים וילדים בגירים נדרשים לטפל ולדאוג להוריהם המתבגרים", אומרת הקר, "גם נושא הכסף והירושה עובר שינויים לא צפויים שעוד לא עלו לדיון".
"כבר היום, אם הורים יחכו להוריש את ההון המרכזי לילדיהם, אותם ילדים ישקו
"לפני 20 שנה היה ברור לגמרי שההורים הם "בשביל הילדים", וכל הכסף הולך לילדים. היום המצב שונה. בני אדם הבינו שאי אפשר לסמוך יותר על המדינה. גם לא לעת זקנה. ולכן הם מתחילים לחשוב איך אחרית חייהם תהיה בכבוד. עלותו של מוסד פרטי היום היא עשרת אלפים שקלים בחודש בשוטף לאדם. כלומר זוג צריך 20 אלף שקל בחודש. וזה הון".
"בארצות הברית כיום השווי הממוצע של העיזבון שמשאירים הורים הוא 30 אלף דולר כלומר, מעט מאוד כסף. המשפטים על סוף עידן הירושה עדיין לא נאמרים היום בקול רם, בטח לא לפני הילדים, אבל בקרוב מאוד למשפחות של המעמד הבינוני שעבדו כל חייהן לא יהיה בכלל מה להוריש לילדים".
הנתון המדאיג באמת, אומרת ד"ר אורלי בנימין מהחוג לסוציולוגיה בבר אילן, הוא שרק 35 אחוז מהגברים ו-17 אחוז מהנשים מקבלים פנסיה כשהם פורשים מהעבודה, כי הם לא חסכו, צברו או היו זכאים.
לתמונת המציאות הזאת יש היבטים מגדריים מובהקים. אם תמונת המצב של הגברים לא מעודדת, אצל הנשים המצב חמור עוד יותר. המשמעות היא שהילדים יצטרכו לסחוב על הגב את הוריהם, והתפקיד הזה הוא תפקיד ממוגדר, כלומר מוטל על כתפי הנשים. לדאוג למוסד, ללוות, למצוא מהגר עבודה, כל אלה באחריות הנשים.
ואכן נשים בסביבות גיל 60 בכל העולם מעידות שהן עובדות במשרה מלאה בתמרון בין תפקידן כשמרטפיות לנכדים מול שוק העבודה האכזרי המופרט וחסר הביטחון התעסוקתי של ילדיהם, לבין טיפול סיעודי יומיומי בהורים המבוגרים.
התפיסה הנורמטיבית היא שנשים יהיו שם בשביל כולם וכמובן בחינם. בספרד יצאו לפני שנה נשים לרחובות למחות על כך שהמדינה רואה בהן כוח עבודה מאסיבי ולא משולם במרחב המשפחתי כמטפלות על בסיס יומיומי לילדים שלהם, שלא יכולות להוציא עוד משכורת על מטפלות או גנים.
אצלנו המדינה עדיין לא העלתה את כל הנושאים האלה לדיון, מול עבודת נשים בבית ובמשפחה הצעירה והמבוגרת, ובטח שעוד לא עלתה לדיון השאלה אם רק אנשים מבוססים יזכו לטיפול ראוי בעוד כל האחרים נמקים כבר היום במוסדות סמויים מהעין.
תוחלת החיים החדשה מייצרת אינסוף שאלות שנשים יצטרכו להתמודד איתן אחרת מאשר גברים. האתגר הזוגי למשל - כמה שנים אפשר לחיות עם אותו אדם, והשאלה הבאה בתור, כמה נשים יכולות להחליט לצאת מהקשר הזוגי ולפנות לדרך עצמאית כלכלית מול האפליה המגדרית שעניינה אפליית שכר, תקרת זכוכית, אפליה גילית ואפליית קידום בשוק העבודה.
לאור כל אלה מציעה הקר לנשים להמשיך לעבוד כל עוד הן יכולות, למרות ההישג של חוק פנסיה מוקדמת לנשים. "חוץ מנשים שבאמת ממש סובלות סבל רב ורוצות לצאת לפנסיה בגיל המוקדם שנקבע בחוק החדש, הרי שמול כללי המשחק שהשתנו, האינטרס של נשים, וגם של גברים, צריך להיות להמשיך את חיי העבודה כמה שיותר שנים כדי לאפשר להם קיום בכבוד בגיל הרביעי", אומרת הקר.
עוני של נשים בולט יותר מזה של גברים בקרב אלמנות, גרושות ונשים שלא יכולות להישען על פנסיה של מפרנס עיקרי. נוסף על העובדה שמעט נשים מקבלות פנסיה, קורה משהו שלא הרבה יודעים עליו.
בגלל העובדה שנשים חיות בממוצע ארבע שנים יותר מגברים, קרנות הפנסיה עושות חישוב יחסי שבסופו מופחת מסכום הפנסיה של נשים אחוז מסוים. תחשיב ציני ואכזרי שהוא עוד צורה של אפליה שעוד לא ראתה אור ומראה איך חיינו, הנשים, נמדדים לפי סרגל מידה שלא קשור למידות שלנו.
איך הגיעו לכך? מי הגאון שהמציא את זה? ועד כמה זה מאפיין את מלכודת החשיבה שאנחנו כנשים בחברה גברית מצויות בה? כי אחרת מה פתאום לחשב פנסיה של נשים לפי סרגל תוחלת החיים של גברים?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם