אז מה ייצא לי מזה
מה ההבדל בין אהבה להשתוקקות ואיך הוא קשור לסבל שלנו
כשישבתי לחכות לטיסה הביתה בשדה התעופה המצ'וקמק בקטמנדו, מתבוננת בג'וקים הקטנים מתרוצצים על רצפת השיש המהוהה, לא יכולתי שלא להקשיב לשיחה של זוג האמריקאים שישבו לידי. הפרצופים שלהם היו כל כך מכורכמים שהייתי חייבת לדעת מה מטריד אותם.
אם אתה לא אומר לי שאני יפה אני לא מרגישה יפה, ואם אתה לא אומר לי שאתה אוהב אותי, איך אני אדע? היא אמרה לו. אבל אמרתי לך כבר מאה פעם, הוא ענה בייאוש. כמה פעמים אני צריך להגיד עד שתדעי? איכשהו, מהצד, נשים אחרות תמיד נראות לי חופרות, אפילו כשהן אומרות דברים שגם אני מרגישה מדי פעם. וזה מיד הזכיר לי את השיחה שהייתה לי עם נזיר אחד בנפאל, שהגורל התאכזר אליו כשנבחר להיות זה שילמד אותי את רזי השליטה במחשבות.
ישבנו בישיבה מזרחית כמו שתי בודהות, והוא דיבר על רוגע ומדיטציה, בעוד אני עוצמת עיניים ומתרכזת בגעגועי לקפה הפוך ואינטרנט אלחוטי מהיר.
על מה את חושבת כל הזמן? הוא שאל. על אהבה, שיקרתי. אהה... אהבה, הוא אמר בכובד ראש. יש לך אהבה בחיים? כן, עניתי, אבל לא בדיוק כמו שהייתי רוצה. הוא הביט בי בחיוך של גננת שמסבירה משהו לילד מאותגר, ואמר שהוא מגדיר אהבה קצת אחרת ממני. מבחינתו, המשמעות של לאהוב מישהו היא אחת ויחידה: לרצות שלאדם האהוב יהיה טוב, וזהו.
ברור, התגוננתי. גם אני, כשאני אוהבת מישהו, אני רוצה שיהיה לו טוב. כן, הוא אמר. אבל את מערבבת את זה עם עוד דברים, וזה בדיוק מה שמעיב אצלך על רגש האהבה הטהור והורס את הכל.
סליחה? שאלתי בנימוס. תראי, הוא אמר, רוב בני האדם פשוט נוטים לבלבל בין שלושה מושגים. הם שלובים אחד בתוך השני ואנחנו לא יודעים להפריד ביניהם, כמו גזר, תפוח אדמה ובצל שנטחנו יחד למרק. באותו אופן אנחנו מבלבלים כל הזמן בין אהבה, תשוקה והשתוקקות. אז מה זאת אהבה לפי ההגדרות האלה? שאלתי.
כשאנחנו עושים משהו מתוך אהבה, המטרה היחידה שלנו היא להוציא מעצמנו משהו טוב, ישר מתוך הלב, עבור מישהו אחר, הוא אמר. אוקיי, הנהנתי. ומה לגבי תשוקה? התשוקה היא כשאתה מרגיש שמשהו בוער בתוכך ודוחף אותך לעשייה, הסביר.
סבבה, אמרתי. אז מה זה השתוקקות? הוא צחק. השתוקקות זה לרצות להיות עם מישהו, לרצות שיתנהג בצורה מסוימת, שיעשה בשבילך דברים, שיגיד את הדברים הנכונים. אתה מתכוון למערכת יחסים, אמרתי בביטחון. אני לא יודע מה זה "מערכת יחסים", ענה. אני רק יודע שהשתוקקות היא שורש כל הסבל בעולם. Desire - זה סך כל הרצונות הילדותיים שלנו. די-מה? שאלתי. במבטא שלו זה פשוט נשמע קצת מצחיק. אבל מסתבר שכל מה שאנחנו שואפים להשיג, הוא למעשה "דיזאייה".
כן, זה נשמע רוחניקי ומעצבן ברגע הראשון, ובא לך להגיד, נו, באמת. לרצות להגיע להישגים, זה ילדותי וקטלני? הרי זה מה שנותן לנו את החשק לחיות, לא? אבל פתאום בשדה התעופה אני חושבת שהבנתי סוף כל סוף למה הנזיר התכוון כשהוא אמר "דיזאייה". זה השלב שבו אנחנו שואלים את עצמנו, רגע, אבל מה יצא לי מזה?
בלי שנרגיש, זהו בעצם הפח הגדול של כולנו. למה? כי לא משנה אם נשיג את מושא תשוקתנו או לא, אנחנו סובלים מה"דיזאייה". אנחנו רוצים הכרה, הצלחה, התקדמות, יחס מתחנף, כסף, השפעה, כוח - כל הדברים האלה קשורים בהשתוקקות.
העניין הוא שגם כשאנחנו משיגים אותם, ההנאה מתפוגגת מהר ומיד אנחנו משתוקקים לדברים חדשים. גרוע מזה, כששלושת המושגים מתערבבים לנו ביחד ואנחנו לא יודעים להבחין ביניהם, האכזבה מההשתוקקות מתחילה להעיב על האהבה ועל התשוקה.
במילים אחרות, אם תהיתם פעם למה החיים שלנו בזבל, אז זה בגלל שהדברים שאנחנו משתוקקים להם תופסים נפח הולך וגדל, מעצבנים אותנו, ומאפילים על תחושות האהבה והתשוקה. מושאי ההשתוקקות הופכים למהות של הכל, ולכן לא באמת מאפשרים לנו ליהנות מכלום.
תשמע, אמרתי לנזיר, האמת שזה נשמע מגניב. אבל אין שום סיכוי שאוכל להפסיק להשתוקק לדברים. אחרי הכל, לא גדלתי במנזר על גבעות קטמנדו, וכשאני מנסה לעשות מדיטציה המחשבות שלי תמיד תועות להישגיות, אוכל או סקס. או, זה לוקח זמן רב לאמן את השליטה במחשבות, הוא הרגיע אותי. כמה גלגולים זה לוקח בממוצע? שאלתי. לא משנה, הוא אמר. בשלב הראשון, אם רק תדעי להפריד בין האהבה, לתשוקה, להשתוקקות, תוכלי להיות אדם יותר מאושר.
כשעליתי למטוס, הזוג האמריקאי המתוסכל התיישב ממש לידי. היא ליד החלון, מביטה החוצה וחונקת דמעות, והוא פותח ספר ומתפלל בשקט שזה ייגמר כבר, ושיעזבו אותו ויתנו לו להמשיך הלאה בחייו. שאלתי את עצמי אם הם ישרדו את הטיסה או שייפרדו מתישהו באוויר, וידעתי שלו הנזיר היה פה איתי, הוא היה אומר שהאישה הזאת כבר בכלל לא מצליחה לחוש אהבה או תשוקה כלפי בן הזוג שלה, כי היא עסוקה במה שהיא משתוקקת לקבל ממנו. משתוקקת, אבל לא מקבלת. מבחינתה, זו עכשיו המהות של הכל.
שקלתי לגשת אליה, להניח לה יד על הזרוע ולומר לה, תשמעי מותק. ה"דיזאייה" - זה מה שדופק אותך. ושלא תחשבי שאת לבד, כי בגדול, זה מה שדופק גם אותי - כל מה שנכנס אצלנו תחת ההגדרה של "יחסים". ואולי פה בדיוק אנחנו תקועים, כל תושבי העולם המערבי. יש לנו פשוט בעיה רצינית עם ההגדרות. כי כל השאר – דווקא ממש בסדר באופן יחסי.
אבל במקום לגשת אליה העדפתי דווקא לשאול בכנות את עצמי, מתי בפעם האחרונה הרגשתי אהבה טהורה? כזו שמבעירה תשוקה לעשות משהו עבור מישהו אחר, בלי שום צורך לקבל משהו בחזרה? אנחנו מחונכים ומתוכנתים להאמין שלחוש אהבה טהורה פירושה להיות פראייר. כאילו – לא יוצא לנו מזה כלום.
אבל לפחות על פי הבודהיזם, הפראייר הוא דווקא מי שלא מצליח לחוש את הרגש הזה, שאמור להיות הרגש המיוחד והשווה ביותר שאדם יכול לחוש בעולם הזה.
כשהמטוס המריא הייתי מרוצה. חשבתי לעצמי שלא סתם נסעתי, אלא יצאתי מנפאל עם הישג רציני: בשורה חזקה עבור העם היהודי, חשובה יותר מכל סטארט-אפ. מסתבר שאף אחד בארץ לא יודע שבעצם עבדו עלינו ביג טיים כי אף פעם לא הסבירו לנו מה זה "דיזאייה".
סטטוס: אהבה היא השתוקקות בלתי נשלטת לכך שישתוקקו אליך באופן בלתי נשלט. (רוברט פרוסט)
מייל: lsigan@netvision.net.il
פייסבוק
בלוג בהאפינגטון פוסט
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם