סוף העולם שמאלה
הבעיה האמיתית של השמאל בישראל היא שהוא הפסיק לקדם דרך. הוא מקדם רק דעה
לא יודעת אם ראיתם, כי זה היה די מחתרתי, אבל לפני שבועיים התקיים בבית ציוני אמריקה כנס של השמאל. מאז, הקדשתי יותר תשומת לב להתנהגותם של כמה שמאלנים מוצהרים, והבנתי פתאום את הבעיה האמיתית של השמאל המצטמק בישראל.
שלא תבינו לא נכון - אני אמנם לא שמאלנית, אבל חושבת שקיומו של השמאל מאוד חשוב לאיזון של כולם. לראות אותו מכלה את עצמו בשיטתיות, זה לא נעים. זה מתחיל ברשימת המוזמנים לכנס: נדמה שאלה תמיד אותם הדוברים שבאים לומר את אותם הדברים ולשכנע את אותם המשוכנעים.
למה, בעצם, כנסים של השמאל מזמינים רק בעלי דעות שמאלניות? כנסים של הימין, מן הסתם, בנויים בדיוק אותו הדבר. אבל הימין, לפחות, אינו מתיימר להיות ליברלי, מקבל, פתוח לדעות שונות ומעורר שיח עם כל מי שמוכן לדבר. האמת העצובה שעולה מזה היא שאף אחד לא באמת רוצה לנהל שיחה - כולם רוצים רק לקטר על כמה ש"האחרים" לא מבינים מהחיים שלהם, קשי עורף, דבילים, והורסים לנו את המדינה.
אבל מה שהורס לנו את המדינה זה לא "האחרים", אלא חוסר היכולת של כל אחד מאיתנו לדבר עם אותם "אחרים", וחוסר היכולת להפנים את העובדה שהמדינה הזו היא לא "שלנו" יותר משל "האחרים". כולנו צריכים לחיות פה יחד, לחפור תחת הררי השנאה ששחררנו זה כלפי זה בשנים האחרונות, למצוא את המכנה המשותף ולאפשר לו לצאת. הוא שם, הוא פשוט מכורבל באיזו פינה, רועד מפחד.
תכלס, האם יש הבדל בין הדרך של השמאל לדרך של הימין? הימנים אומרים באופן גלוי שלא מתאים להם מה שיש ל"שמאל ההזוי" לומר, והשמאלנים מצהירים שהם פתוחים לכל הדעות, אבל בפועל - מבטלים כל דבר שיש ל"פשיסטים" לומר.
לא יודעת מה איתכם, אבל בעיני, כשאדם עוטה על עצמו מסיכה ומתעקש שאלה הם פניו האמיתיים, קצת קשה לנהל איתו שיחה כנה. לכן, בתור מי שמגדירה את עצמה מרכז, קשה לי יותר עם השמאל מאשר עם הימין. הימין יכול אולי לעצבן, אבל לפחות האמת שלו נמצאת על השולחן, ולא מתחתיו.
בשמאל יש לא מעט אנשים שצובעים את עצמם כסובלניים, אוהבי אדם, מתנגדים לגזענות, וחוששים מתופעות פשיסטיות, אבל איך הם מתנהגים בפועל? יש להם דעות מוצקות ומוכנות מראש על קבוצות אוכלוסייה שלמות, ללא חריגים. הם מסמנים ומבקרים את מי ששונה מהם בלי להבחין באמת בין מעשיו הטובים לרעים.
אני מתבוננת בתופעות האלה ונדהמת - האם האנשים האלה באמת מאמינים לשקרים של עצמם? עד כמה הם יצליחו לסובב את האמת כדי להאמין בשטויות שהם מוכרים? במילים אחרות - אם אתה ספוג בדעות קדומות או חסר סובלנות כלפי אנשים ששונים ממך, לפחות שיהיו לך הביצים להודות בזה.
לא מעט אנשי שמאל הם בעד שלטון החוק ללא פשרות, אבל רק כשזה קשור להריסת מבנים בגבעת אולפנה, ולא כשמדובר בפיזור הפגנה שמקדמת את האג'נדה שלהם, אך לא ניתן לה רישיון כי המוחים "פשוט לא יכלו לחכות את הזמן שנדרש בחוק לחכות".
הם גם נגד גזענות, אבל רק כשמדובר באתיופים וערבים, ולא כשמדובר בחרדים. הם מתנגדים לדעות קדומות, אבל לא מהססים להביע דעה נחרצת על מישהו שאין להם היכרות אמיתית איתו, רק כי הוא משתייך לקבוצה מסוימת. הם מטיפים לסובלנות ולאהבת אדם, אבל התרגלו לדרך חיים של שפיכת רעל על כל דבר שזז, בלי שום יכולת להגיד משהו חיובי על משהו שלא מתיישב באופן מדויק עם דעותיהם הבלתי מתפשרות.
ברור שלא כל מי שהוא שמאלני הוא כזה, אך מספרם של אנשי שמאל שנוהגים כך, ומתרצים את התנהגותם המכוערת בכך ש"הגיעו מים עד נפש", הולך וגדל. כשאדם הופך למומחה גדול בשפיכת רעל, לא משנה כמה הוא יספר לעצמו שהוא צודק. הוא יאבד צלם אנוש, יפסיק לראות את היופי שטמון בהרבה דברים, ויתרום להשחרת העולם ולהחשכתו - ולא משנה כמה הוא ימשיך לכנות את עצמו "נאור".
למשל, זו חוכמה קטנה מאוד לקחת הגדרות מסוימות ולכפות אותן גם במקומות לא מתאימים, רק כדי לקדם את הדעה שלכם. לא כל מי שמבקר חבר כנסת ערבי הוא גזען. לא כל מי שמתנגד לדרך הלא ממוקדת שבה מתנהלת המחאה החברתית הוא מושחת. לצביעות יש קלות בלתי נסבלת, היא מזינה את עצמה, נותנת לעצמה לגיטימציה, ובלי ששמים לב, בסוף הדעות הקדומות וסתימת הפיות הגרועה ביותר באות דווקא מאלה שצועקים "גזענים" ו"פשיסטים" על כל מי שמביע דעה לגיטימית, רק מנוגדת לזו שלהם.
הבעיה האמיתית של השמאל בישראל היא שהוא הפסיק לקדם דרך. הוא מקדם רק דעה. סגורה מאוד, נוקשה מאוד, ביקורתית מאוד. נדמה שבניסיונותיו הנואשים להציל את הדעה, השמאל איבד את דרכו.
איפה הסובלנות האמיתית? איפה חופש הביטוי האמיתי? איפה ההיצמדות האמיתית לשלטון החוק, ולא רק כשזה מתאים לכם? כל אלה אבדו, ולכן, גם הדעה הפכה מאוסה עבור מרבית הציבור. מבחוץ, השקר מאוד ברור. רק מבפנים אפשר להמשיך להאמין בו בעיוורון.
כשאובמה הכריז שהוא בעד נישואים חד מיניים, התקשורת בארצות הברית התמלאה שמחה. אצלנו שכחו איך לפרגן. אנחנו יודעים רק לבקר: או בטירוף, או בקטנה. לא שאני בעד הממשלה הזאת, אבל האם ייתכן שהיא לא עשתה אפילו דבר אחד טוב בשלוש וחצי שנות כהונתה? או שיותר הגיוני שאיבדנו לגמרי את היכולת לראות כל דבר שיש בו מעט טוב, והפכנו מומחים גדולים רק בלמצוא את הרע?
העצוב הוא שכולנו התמכרנו לציניות - בין אם אנחנו שמאל, ימין או מרכז. ציניות היא דבר נחמד, משעשע, אפילו חשוב. אבל כשאנחנו מתמכרים לציניות, ולא יכולים בלעדיה - הלך עלינו.
הציניות לא רק מונעת מאיתנו את היכולת לראות את הטוב בעולם, היא גם גורמת לנו לבקר באופן אובססיבי, ללא יכולת לומר שום דבר חיובי. לכן גם הביקורת שנובעת מהציניות היא בעצם חסרת ערך, היא מאבדת לגמרי את האפקטיביות שלה. למה? כי ביקורת יכולה להיות אפקטיבית רק כשהמבקר מסוגל מדי פעם גם לומר משהו טוב.
שבועות הוא זמן מצוין לעשות חשבון נפש ולהתנקות ממה שמרעיל את האדם מבפנים. אז אולי זו הזדמנות לכולנו להתנתקות מהציניות שהשתלטה עלינו. אבל מי יכול להציל אותנו מההתמכרות לציניות? רק השמאל. אז בואו נקווה שמתחת לכל המיאוס, המרירות והשנאה, נשארו עוד שרידי סובלנות, אהבת אדם וקבלת האחר. אבל באמת, ולא רק כתחפושת מוארת שמאחוריה בעצם מסתתר חושך גדול.
דרך המחשבה של השמאל מזכירה לי אנשים שמשחקים באש בלי לקחת בחשבון שהיא חמה. (ג'ורג' אורוול)
מייל: lsigan@netvision.net.il
פייסבוק
בלוג בהאפינגטון פוסט
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם