מופע האנטישמיות
מתחת לאף שלנו מתעצמת אנטישמיות שונה לחלוטין מזו שבגללה נכתב "הסוחר מוונציה". היא באה באריזה מעניינת: לא אנטי, אלא פרו
שלשום, במהלך הצגה של תיאטרון הבימה בלונדון, מפגינים "פרו פלסטינים" שישבו באולם החלו לקרוא קריאות אנטי-ישראליות ולהניף שלטים. רצה הגורל, והיה מדובר בהצגה "הסוחר מוונציה". כן , זו עם השורות האלמותיות: "אם תדקרו אותנו היהודים, לא נזוב דם?". אני לא מכירה את המפגינים, מן הסתם, אבל אין לי ספק שהם - את הקו הדקיק ההוא - חצו מזמן.
הם קוראים לעצמם פרו פלסטינים, אבל שימו לב לבחירות שלהם. ביום שבו נרצחו בסוריה מאה בני אדם, שליש מהם ילדים קטנים, לאחר יותר משנה של שפיכות דמים מתמדת שבה נרצחו 10,000 בני אדם, עונו ילדים ורבבות הורעבו וגורשו מבתיהם, הם בוחרים להשקיע בהפגנות בוטות נגד ישראל.
האם האנשים האלה בכלל יודעים מה קורה למרבית בני האדם במזרח התיכון? האם לפני שהפכו למוחים להוטים וממוקדים כל כך נגד ישראל, הם התעמקו בפרטי הסכסוך או בהיסטוריה?
האם הם יודעים שישראל ניסתה אינספור פעמים להגיע להסכם עם המנהיגים הפלסטינים ולא הצליחה? או שטרם קם המנהיג הפלסטיני שיכיר בזכותה של ישראל להתקיים, שלא לדבר על להפסיק להטיף לחיסולה? וחשוב מכל: האם הם חושבים שזה לגיטימי לרמוס בגסות את עבודתם של אמנים ישראלים, בשם בכלל-לא משנה-מה? אם תשאלו אותם, אין לי ספק שהם יסבירו לכם בלהט שזו מחאה לגיטימית.
לגיטימציה לשנאת יהודים
אבל תכל'ס, חברים יקרים, הם משקרים לא רק לנו, אלא גם לעצמם. זה בסדר גמור להיות "פרו פלסטיני", אבל השאלה היא כמה רחוק אתה מרשה לעצמך ללכת עם הדוקטרינה הזאת. מתחת לאף שלנו מתעצמת אנטישמיות שונה לחלוטין מזו שבגללה נכתב "הסוחר מוונציה".
האנטישמיות החדשה מגיעה באריזה מעניינת: היא לא "אנטי", אלא "פרו". זו המסכה, ובה משתמשים כדי לעשות משהו שאנשים בכל העולם נהנים, לצערי, לעשות כבר אלפי שנים: לשנוא יהודים.
נראה כי בעידן הפוליטיקלי קורקט שבו אנחנו חיים אדם צריך לעטות מסכה יפה כדי להיות אנטישמי ולהמשיך להיות מקובל בקרב החברה ה"נאורה". זו בסך הכל ביקורת, הוא יסביר לכם. אבל האם עוצמת השנאה ורמת העיוורון הן באמת "בסך הכל ביקורת?" כן, מותר לבקר, אבל אי אפשר לשלוף את האמירה השחוקה הזו בכל פעם שמחפשים תירוץ נאלח לעבור את הקו הדקיק הזה
בין מחאה מידתית לבין אנטישמיות לשמה.
לבי עם השחקנים של הבימה. איך אדם מרגיש כשהוא צריך לעמוד על במה, לתת את כל מה שיש לו ולחוש את השנאה הזאת ננעצת לו ברקמות? זה בטח לא משהו שעובר לידך. כשמטיחים בך שוב ושוב כמה אתה רע, אמנם לא כולם מגיבים אותו הדבר, אבל זה לא מפליא שאנשים מתחילים להביט בעצמם ולהגיד: אוי, אני ממש לא בסדר. הם צודקים, המבקרים. אני חייב לשנות את דרכי, ואז אולי יאהבו אותי שוב.
זה נורא טבעי לחשוב כך. לכן גם רבים מאיתנו, הישראלים, נשבים בהצגה המאוסה הזאת, שחצתה מזמן את הקווים. היא כבר מזמן לא סתם "ביקורת", אלא מסכה שמכסה על המכוער מכל. אבל אל תתבלבלו: אם תיכנעו ל"ביקורת", אף אחד לא יאהב אתכם יותר בתמורה. להפך, זה רק ייתן לגיטימציה להמשיך לרמוס. סיבות ותירוצים תמיד אפשר למצוא. תשאלו את שיילוק, הסוחר מוונציה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם