געגועים ל-20 רגע
חשבתם לאחרונה למה בדיוק אנחנו מתגעגעים כשאנחנו רוצים להחזיר את הגלגל לאחור?
משה, בעלה של חמותי, הוא אחד שאומר "רגעים" במקום "דקות". מכירים את הסגנון? בשנות השבעים הם היגרו לקליפורניה, ובפעם הראשונה שפגשתי אותו, לפני 20 שנה בערך, זה היה אחרי טיסה מייגעת במטוס דחוס ומסריח ועם ג'ט לג מטורף. אף על פי שהייתי מרוטה לגמרי, ניסיתי לעשות רושם ראשוני טוב, אבל ברגע שהגענו הוא הציע שניסע להתרענן בארוחת ערב במקום ממש פנטסטי על החוף.
אנחנו לא ממש רעבים, מלמלתי, בשבילנו עכשיו ארבע לפנות בוקר. לא נורא, זה נורא קרוב, הוא הבטיח, נסיעה של 20 רגע. נכנסנו לאוטו, ניסיתי להיות נחמדה, ערנית ובת שיחה מעניינת עד כמה שהאופי שלי מאפשר את זה, אבל אחרי נסיעה של שעה וחצי נשברתי. הייתי מעולפת מעייפות, מיציתי כבר את כל נושאי השיחה, בכלל לא רציתי לאכול, וכל הזמן חשבתי רק על הדרך שעוד נצטרך לעשות בחזרה. הנימוסים התמוססו ושאלתי בקוצר רוח, לא היינו אמורים להגיע כבר? תירגעי, תכף אנחנו שם, הוא אמר בנחת, מקסימום עוד עשרה רגעים.
מאז נהיינו חברים טובים, הוא הפך לקורא הכי נלהב שלי, ובכל זאת, הנסיעה ההיא נחקקה בזיכרוני, אולי משום שעד שהגענו למנה האחרונה כבר הייתי נכונה לגלות כל סוד מדינה ובלבד שאוכל למצוא איזו פינה שקטה ולישון כמה דקות. מהחוויה הזאת למדתי שלושה דברים: הראשון, משה תמיד מנסה לעשות טוב לאחרים, בכל מחיר. השני, בכל פעם שהוא מציע לנסוע למקום מקסים שנמצא במרחק נסיעה של 20 רגע, כדאי לי למצוא תירוץ לוותר. והשלישי, בישראל של פעם אנשים היו מגדירים זמן בצורה לגמרי אחרת. בשבילי, 20 רגע הם 20 דקות מדויקות מאוד על השעון. בשבילו, 20 רגע הם יותר כמו "ככה וככה".
לפני כמה ימים נפגשתי לצהריים עם חבר טוב מהברנז'ה, ויצא לי לספר לו את סיפור ה-20 רגע . מה אתה אומר, זו הטכנולוגיה ששינתה את ההגדרות והתפיסות שלנו בעשורים האחרונים, או שפשוט הפכנו קרי לב, שאלתי אותו בטון מהורהר. אני כבר מריח שאת הולכת לכתוב על זה טור, הוא גלגל עיניים. עזבי, יש לי בשבילך הצעה הרבה יותר טובה. דמייני שהיה אפשרי לחזור לכל תקופה בהיסטוריה, ותשתדלי כמובן שזה יהיה משהו שיש לו השלכות על התקופה שבה אנחנו חיים. במה היית בוחרת?
לא, זה מעבר לזה, אמרתי. זה לא סתם אדרנלין. אנחנו פשוט מתגעגעים לחזון ולמשמעות, לתחושה שיש מטרה משותפת. הוא הציץ בשעון ואמר: אני מבין שהחלטת להסיט את השיחה לכיוון פטריוטי-סנטימנטלי. אז אני מזמין חשבון.
מצחיק, אבל ההצעה שלו דווקא התחברה לי מאוד לעידן ה20 "רגע" ששייכים לשפה שדיברו כאן בתקופה ההיא, שכולנו מתגעגעים אליה. להחזיר את הגלגל לאחור זה נחמד כתרגיל כתיבה, אבל למרבה הצער, לא משהו שנוכל לעשות במציאות. ואולי זו בדיוק הבעיה של כולנו.
לכל אחד מאיתנו יש את התפיסה המסורתית שלו על איך המדינה צריכה להיראות. כל אחד מאיתנו כל כך תקוע בה וכל כך בטוח שהדרך שלו היא היחידה והנכונה, שהוא פשוט נעשה עיוור לכל התפיסות האחרות. אבל החיים הם דינמיים, ואם לא נמתח קצת את הגבולות של התפיסות הנוקשות הישנות שלנו, נמשיך להתכתש פה ולהקצין את העמדות שלנו ככל שעובר הזמן. כאילו לא שמנו לב שהזמן עבר, שהתנאים סביבנו השתנו, ושרובנו עדיין תקועים במקום שכבר לא קיים יותר, עם תפיסה מיושנת שכבר אינה רלוונטית, ולמרות זאת - אין לנו ספק שהיא נכונה.
חלקנו תקועים עם התפיסה שאומרת שהכיבוש הוא נפשע ולכן קודם כל בואו נחזיר שטחים ואחר כך נדבר, ולא מצליחים לראות שהקריאות האלה מבפנים לא מסייעות לסיום הכיבוש, אלא רק לחיזוק הסרבנות הפלסטינית והשנאה כלפי ישראל.
חלקנו תקועים עם חלום על ארץ ישראל השלמה - חלום של אנשים שאינם יודעים שלפעמים צריך להתפשר על פחות מהאוטופיה, אבל להמשיך הלאה בחיים נורמליים שבהם לא צריך לשלם מחיר כבד כל כך על משהו שכבר ממילא אין סיכוי שיקרה.
חלקנו נעולים על התפיסה שאפשר להמשיך לקחת מהמדינה תקציבים גדולים ולהיות אזרחים מסוג אחר, שלא צריכים לקחת חלק בחובות כמו כולם. וחלקנו ממשיכים להתעקש ש"התקווה" זה לא המנון שמתאים להם כי הם לא יהודים, בלי לקבל את העובדה הבסיסית שישראל, מה לעשות, נבנתה מהיסוד כמדינה יהודית, ושגורלם יכול להיות טוב יותר אם פשוט ישלימו עם זה ויתקדמו בחייהם.
אנחנו משתנים עם השנים, ולכן זה לא יכול להזיק לעשות מדי פעם רביזיה למה שנראה לנו ברור מאליו. תפיסות הן דבר חשוב, אבל השאלה היא עד כמה הן מגבילות אותנו אם אנחנו לא פותחים אותן להערכה מחודשת פעם בכמה זמן ושואלים את עצמנו מה באמת עומד מאחוריהן, עד כמה הן עוזרות לנו ועד כמה הן סתם גורמות לנו לסבל מיותר.
בעצם, אני מספרת לכם את כל זה כי משה, הבעל של חמותי, נפטר בשבוע שעבר. זה מצער אותי במיוחד כי יחד איתו מת גם עוד חלק מהזיכרון של מה שהיה פה פעם, מזמן. אף על פי שהוא לא חי בארץ הרבה שנים, הוא המשיך לאהוב אותה בכל לבו. עמוק בפנים הייתה בו כמיהה לראייה שגורמת לכולם לפעול בשמחה למען גורל משותף טוב יותר.
העצוב הוא שרובנו לא שמים לב שככל שאנחנו תקועים חזק יותר בתפיסות הישנות שלנו, כך אנחנו מתחפרים עמוק יותר בבעיה הגדולה מכולן: העם שלנו, שפעם היה חדור מוטיבציה וחזון קולקטיבי, נקרע לגזרים. הוא כבר מתקשה מאוד לראות את המטרות המשותפות, רואה רק את המחלוקות, ועסוק רק בשאלה איך לכופף יותר את אלה שאינם שותפים לדעתו. זו מלחמה שאף אחד לא באמת יכול לנצח בה.
נדמה לנו שאנחנו נלחמים על משהו נכון וצודק, אבל ככל שאנחנו מושכים יותר בכיוון של התפיסה הישנה שלנו, אנחנו רק מגדילים את הסיכוי שהשמיכה תיקרע באופן שכבר לא יהיה בר תיקון. ואני באמת לא רוצה לחשוב איך זה יהיה אם חס וחלילה זה יקרה. כמה זמן יעבור עד שהשמיכה תיקרע באופן בלתי הפיך? אני מניחה שמשהו כמו 20 רגע. אז תעשו לבד את החשבון.
סטטוס: נוסטלגיה היא לא מה שהיתה פעם. פיטר דה פריס
מייל: lsigan@netvision.net.il
פייסבוק
בלוג בהאפינגטון פוסט
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם