מונולוגים מהרחם: ישראל משדלת לילודה
יש פולחן ציבורי בארץ סביב נושא הילודה. אם אישה אינה מעוניינת להביא ילדים לעולם, היא נתפסת כחריגה, פגומה שלא מבינה את מקומה.
"מישהו חסר כישורים דוקר אותה בבטן והעולם שותק", כתב גיא במדורו, "שבועיים של זריקות, כדורים, משחות עד ליום המיוחל באסותא שבו ירדימו אותה ויוציאו את מיטב ביציותיה למפגש לוהט עם המיעוט הזרעי שלי, שיונפק גם הוא באסותא, בעזרת מיטב סרטי הסאדו-מאזו שנמצאו, לא תאמינו, בחדר קטן וחשוך בבית החולים המתקדם הזה".
וכך זה הולך ונמשך עד שהם מחליטים להפסיק את המסע לתינוק לאחר שאחד הרופאים אומר להם שיכול להיות שיהיה תינוק, אבל לתינוק כבר לא תהיה אמא, כי החיים שלה בסכנה. "מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה מכתבי תמיכה מקוראים", מסכם גיא את חוויית הכתיבה שלו על הנושא.
באותם ימים שבהם גיא ואורלי התרוצצו בבתי חולים, ערכו פרופ' סילביה ביז'אוי וד"ר אורלי בנימין בחוג לסוציולוגיה בבר אילן כנס בנושא "פריון ולידה כנקודות מפנה זהותיות".
אחד הדיונים בכנס עסק בספרה של אורנה דונת, "ממני והלאה - הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל". כמבוא להרצאתה של דונת הוקרן הסרט "זמן אישה" של נועה אהרוני, שעוקב אחרי אישה המנסה להרות ועוברת תהליכי הפריה קשים, ובמרווחים בין הטיפולים מעיזה לשאול את עצמה עד כמה היא באמת רוצה את זה וכמה היא נדחפת לזה על ידי הלחץ החברתי.
אורנה דונת, לעומת זאת, דוקטורנטית בפקולטה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, לא רק שואלת את עצמה אם היא רוצה ללדת ילדים אלא גם אומרת באופן נחרץ משפט שאולי לא נאמר או נכתב לפני כן בצורה כל כך ברורה ופומבית על ידי אף אישה ישראלית: אני לא רוצה ילדים.
והידיעה החד משמעית הזאת הברורה שמלווה אותה מגיל צעיר, הביאה אותה לדבריה "לחקור אם אני היחידה בישראל שילדים אינם החלום שלה. וזאת למרות שכנועים חוזרים ונשנים של הסביבה שהחלום הקולקטיבי אמור להיות גם החלום האישי שלי".
באותו כנס בבר אילן סיפרה אורנה דונת על המפגשים שלה עם עשרות נשים, ועל התשובות שקיבלה כששאלה על הולדת ילדים: '"מה זאת אומרת למה עשיתי? לא חשבתי בכלל שאפשר אחרת, זה קרה על אוטומט'", ענו לה נשים, והיא בתגובה מצטטת את סימון דה בובואר: "אין דרך ישירה להכריח את האישה ללדת ילדים; כל שאפשר לעשות הוא לכלוא אותה במצבים שבהם האמהות היא המוצא היחיד העומד לרשותה".
זה לא סוד שלמדינת ישראל תקציב הפריות שאין כמוהו בעולם. בתי חולים, רופאים, טיפולי הפריה - הכל יעמוד לרשות כל אישה, כמעט בכל גיל, שתבקש ללדת.
השאלה הגדולה היא מה קורה לתינוק ולאם רגע לאחר הלידה. באותו כנס דיברה ד?ר הדס נצר-דגן מאוניברסיטת חיפה על דיכאון אחרי לידה, והעלתה את השאלה אם מדובר במחלה או בהבניה חברתית.
כלומר, האם אלה הורמונים גחמניים או תרבות שמפקירה נשים רגע אחרי שילדו? "החברה הישראלית מריעה מהיציע בעידוד לילודה אבל נעלמת שנייה אחרי שהלידה התרחשה", אומרת
או להפך, שהן 'חלילה' לא מחליטות להיות אמהות במשרה מלאה, כי גידול ילדים לא נחשב לעבודה ראויה, שהן מולידות לילד הראשון אחים ואחיות, אבל אין באמת אמפתיה כלפי מה שעובר על אמהות.
יש ילד? את אמא? יופי. להתראות. הרבה פעמים קשיים של אמהות נתפסים כהתבכיינות מפונקת, וזו התנערות בוטה, כשדקה לפני כן עודדו אותן ללדת וייתכן שאף שידלו בתואנה שזה 'האושר הגדול ביקום'.
דונת מוסיפה כי "החברה הישראלית לא רק מעודדת ילודה, אלא לעתים היא גם משדלת לילודה. אף אחד לא מצמיד אקדח לרקה של אף אחד כמובן, אבל הפולחן התקשורתי והציבורי סביב ילודה משאיר לאנשים מקום מצומצם ביותר לבחון מה הם באמת רוצים. שלא לדבר על זה שהסטריאוטיפים שמוצמדים לאנשים שלא רוצים ילדים הם חריפים ובוטים וגורמים לפעמים לעלייה על מסלול ההורות שלא מרצון".
בבלוג "רוח מזרחית עזה" מראיינת שלומית ליר את תמר הגר בעקבות ספרה המרתק "בכוונה תחילה", שם אומרת הגר כי "הממסד שמורכב מרשת מטושטשת של מוסדות וסוכנים, רופאים, פסיכולוגים, תקשורת, ממשלות, החברות שלי, הדודות שלי ועוד ועוד, רוצה שארגיש כל מיני דברים ואעשה כל מיני דברים במסגרת היותי חיילת של המציאות החברתית".
"אבל אני לא חייבת להתגייס. אני יכולה לסרב לעשות משא ומתן עם הנורמות. קודם כל בזה שאשאל את השאלה: למה אנחנו מחויבות ללדת ילדים? על הדעות האלה מישהו אפילו קרא באחד הטוקבקים להכניס אותי לכלא. כי בישראל יש מין הרגשה של קיבוץ, שהילדים של מישהו הם הילדים של כולנו, ואלה שלא רוצות ללדת פוגמות בגודל 'המשפחה'".
"וזה בגלל שעדיין בישראל חושבים שהורות זה האושר הכי גדול, ומי שלא מרגיש אותו רוב הזמן, יש בו משהו פגום. ולכן אנשים שרוצים לדון באי הרצון שלהם בילדים או בחוסר ההנאה שבהורות חושבים פעמיים אם זה כדאי לאור המתקפה החברתית הצפויה, ורובם בוחרים לא לדבר על זה.
השתיקה שלהם ושלהן, שהיא ממש מובנת, מתחזקת. ככה עובדים מנגנונים של השתקה".
חברה , גננת במקצועה, ששמעה על הנושא שעליו אני כותבת, אמרה לי השבוע "אני נענשת על זה שאין לי ילדים. אמהות עובדות 24 שעות ואני עובדת 30, הן משלמות פחות מסים ומקבלות בנוסף נקודות פלוס ויותר ימי חופשה, מקבלות הקלות בעירייה במסים, חשמל ומים, ואני משלמת כמו משפחה שלמה. ולא מעניין את המדינה שנותנת לי עונש, אם זאת בחירה או גורל. ואולי אני עקרה?".
"וישנו עוד דבר", מסכמת דונת את הדיון. "לדיבור על ילדים יש במה בכל מקום, אבל כשזה מגיע לדיבור על אפשרות שלא ללדת ילדים, שם הבקשה היא לשתוק. 'בסדר, אז אל תעשו ילדים, אבל למה לדבר על זה?'".
shabat@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם