מכסים על עצמנו
העיתונות מטיפה לנו להתיישר לפי הקווים שקובעת מערכת המשפט כי אחרת זו "סכנה לדמוקרטיה", אך בה בעת נאבקת בהחלטה להעמיד עיתונאי לדין
למה? ראשית, כי מקהלות שרות מאוד יפה וברהיטות, אבל בסופו של דבר הן מדקלמות. הן מגלות יצירתיות בטמפו, בדגשים, במוזיקה, אבל המילים נכתבות כולן מראש ונדמה שלעולם אינן משתנות.
שנית, עיתונאים שיוצאים להגן באופן גורף ואוטומטי על עיתונאים אחרים הם שווי ערך לרופאים שמכסים על טעויות של רופאים אחרים, ושופטים שלעולם לא יסכימו עם ביקורת על אחד מחבריהם - תופעות שהעיתונות עצמה מוצאת כפסולות, ובצדק. לבעלי מקצוע מאותו תחום תמיד נדמה שאם יגנו האחד על השני, כך גם חבריהם יגנו עליהם אם חלילה ייקלעו למצב דומה, וכך למעשה יגנו על המקצוע כולו. בפועל, נראה שקורה בדיוק ההפך.
כיסוי הרופאים זה על זה לא שדרג את מערכת הבריאות או את התדמית של מקצוע הרפואה הנעלה (ואני אומרת "נעלה" ללא ציניות). גם רצונם העז של השופטים להיות מורמים מעם וחסינים בפני ביקורת לא שדרג את מצבה של מערכת המשפט או את מידת האמון שרחשו אזרחי המדינה לשופטים.
וינשטיין קיבל החלטה להעמיד את בלאו לדין בגלל אי-עמידתו בהסכמים עם הרשויות באופן שסיכן את ביטחון המדינה. האם כעיתונאים אנחנו צריכים לכבד את ההחלטה הזו או לא? המקרה הוא אכן קיצוני, והתשובה על כך מורכבת. לכן העובדה שנשמע בעיקר קול אחד מכיוון העיתונאים אינה מבשרת על כנות מקצועית רבה.
להפעיל שיקול דעת
מי שאינו מוכן לקבל ביקורת אלא רק למתוח אותה על אחרים אינו מיטיב עם עצמו. מקצוע העיתונות גם כך אינו זוכה לעודף הערכה מהציבור בשנים האחרונות, ובמקום להגן האחד על השני באופן אוטומטי, אולי כולנו צריכים לשאול את עצמנו למה הגענו למצב הזה, ואולי גם מדי פעם לשנות משהו בהתנהלות האוטומטית שלנו במקום לדקלם.
מדי יום העיתונות מטיפה לאזרחים להתיישר לפי הקווים שקובעת מערכת המשפט כי אחרת זו "סכנה לדמוקרטיה", אבל ברגע שאותה מערכת משפט מחליטה להעמיד לדין עיתונאי, מתהפך השימוש במנטרת "הסכנה לדמוקרטיה" נגד אותה מערכת עצמה. האם באמת אפשר לצפות שהציבור יקנה את חוסר ההיגיון? הרי זה מיד נראה כמו ניסיון לכסות על מישהו משום שמחר זה עלול לקרות גם לך.
אף אחד לא רוצה שמה שקרה לבלאו יקרה גם לו, אבל השאלה היא אם זו הדרך למנוע את זה. האם לא
עדיף לעשות חושבים ולגלות אחריות ציבורית אמיתית במקום להילחם על הזכות שלא יבקרו אותנו? אולי כדאי לחשוב מחדש על משמעותה של אחריות ציבורית של עיתונאי.
לפעמים עיתונאי צריך להפעיל שיקול דעת ולהתעלות מעבר לדקלומי "זכות הציבור לדעת" או "אני פועל במסגרת שליחותי העיתונאית" כי זכותו של הציבור הזה גם לחיות, ולדמוקרטיה יש כמה מערכות שכולן חשובות לקיומה באותה מידה, ולכן צריך לכבד אותן. אם בהתנהלות כלשהי עם מידע אנחנו מסכנים את הציבור או עוברים על החוק, מי אמור להחליט איזו מזכויות הציבור היא חשובה יותר?
הייתי שמחה להגיד שאני סומכת על כל העיתונאים בישראל שיפעילו את שיקול הדעת הזה באובייקטיביות מרבית ויקבלו בכל פעם את ההחלטה הנכונה, החכמה, האחראית. אבל האמת היא הרבה פחות נעימה. והאמת היא שאני רחוקה מלהיות בטוחה שזה נכון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם