הכל נגמר במשפחה

הפתיחות שמגלה הממסד כלפי גידול ילדים במשפחות חד מיניות היא ראויה, אבל נדמה שזהו ניסיון של הקהילה לקרוץ למיינסטרים

רונן טל | 5/6/2012 5:00

על שלט ענקי שנתלה ליד בניין עיריית תל אביב לקראת אירועי שבוע הגאווה מופיעה תמונה מחממת לב: אבא, אבא ושתי בנות. מארגני המצעד וחבריהם נותני החסות בעירייה מבקשים בכך להביא הצהרה מעודכנת על חיינו כאן. כמעט קשה להיזכר בימים הרחוקים שבהם הביטויים הוויזואליים השכיחים לאירועי הקהילה ההומוסקסואלית היו בחורים בתלבושת דראג או נשים עם פירסינג בפטמה; היום כולנו משפחה חדשה.

תמונת הגברים ובנותיהם אמורה לשמש כסממן של קדמה נאורה. תראו לאן הגענו, היא רומזת: רק לפני 20 שנה מי שחפצו בילדים נאלצו להתחתן בנישואי שקר או לוותר על החלום. היום, מספרים לנו, תת-היבשת ההודית מלאה בנשים שישמחו להשכיר את רחמן למי שיש לו 20 אלף דולר פנויים, ויש גני ילדים בתל אביב שדווקא הורים הטרוסקסואלים בהם נמצאים במיעוט.

כמובן שאי אפשר לבוא בטענות כלפי גברים ונשים שבחרו להביא ילדים לעולם. גם אין לי ספק שהומואים ולסביות - בגלל ההיערכות הלא אוטומטית שהתהליך מחייב - יכולים להיות הורים מצוינים. אבל אני מטיל ספק באקסיומה שדווקא הילדים שיש לחלקנו הם הסיבה לגאווה, שהמאמץ שעשינו להצטרף לתרבות המשפחה הישראלית הוא ההישג שהכי ראוי להתפאר בו.

אנוסים להצטדק

פעילי הקהילה ההומו-לסבית נאבקים בארצות הברית ובכמה ממדינות אירופה בפוליטיקאים עוינים שמבקשים לחסום את דרכם להורות. בישראל, למעט הסיסמאות הקבועות של החשודים הרגילים, לא רק שהעניין עובר ללא מהומות, נראה שמוסדות המדינה, מערכת המשפט והתרבות עצמה מעודדים זוגות חד-מיניים לגדל ילדים. תסתכלו מסביב ותגלו: אין מי שלא מכיר איזו בת דודה של שכנה שעשתה ילד עם חברתה או זוג בחורים מקסימים ששבו לא מזמן מבנגלור עם תינוק מספר ארבע.

כולנו מוזמנים להצטרף לחגיגה. למעשה אלה מאיתנו שמודים בפה מלא שאין להם רצון בילדים משלהם מוצאים את עצמם אנוסים להצטדק. להסביר שמותר לשאוף לאושר גם בלי לעבור קורס הכנה ללידה. חלק מאיתנו מוצאים את עצמם שוב במקום הכל כך מוכר: מביטים מבחוץ במסיבה שאליה לא הוזמנו.

בחו"ל מתקיים כבר כמה שנים שיח בנושא הורות

חד-מינית, שעיקרו הוא שהומואים ולסביות שמחליטים להביא ילדים לעולם מפנים עורף למשהו בסיסי בזהותם: הם בוחרים להצטרף למנגנון שדיכא אותם ומוותרים למעשה על חיים אלטרנטיביים. לא הייתי מרחיק לכת עד כדי כך; כל אחד מוזמן לחיות את חייו כרצונו. אחרי הכל, אפילו בליכוד יש כבר תא גאווה.

אבל התשובה לשאלה מדוע כל כך הרבה מאיתנו נדחפים להורות אסור שתהיה אוטומטית. התרבות הישראלית, גם החילונית, מתאפיינת בשנים האחרונות בסגירות הולכת וגוברת לכל מה שהוא אחר, מתריס, לא מיישר קו. יותר ויותר אנשים מרגישים צורך להיאבק על עצם זכותם להגיד דברים שלא נעימים לכל אוזן, והגבולות של מה שנחשב נורמטיבי הולכים ומתכווצים. עצוב לגלות שרבים בקהילה ההומוסקסואלית אפילו לא מעלים בדעתם שלא חייבים להצטרף למוסד הישראלי הכביר, העצום, זה שאין לו תחרות.