השקר של כולם
לא למדנו הרבה ממלחמת לבנון הראשונה. 30 שנה אחרי שפרצה, ההתייחסות לאויבים בזירה היא עדיין כאל סכנה קיומית בממדי שואה
צמרת צה"ל כולה ידעה ש"ארבעים קילומטרים" הוא מושג חסר משמעות הסותר הן את המתווה שהצבא התאמן לפיו בשנה שלפני המלחמה והן את התכניות שאושרו. ביממה הראשונה של המלחמה נחתה חטיבת הצנחנים הסדירה באוואלי, הרבה יותר מ-40 קילומטרים צפונה לגבול ישראל, ופנתה לעבר דמור וביירות. לחיילים זה לא שינה, פרט לחיילי המילואים, שהחלו להבין את השקר כבר בדרכם לגבול; מפקדיהם, שידעו היטב לאן פניהם מועדות, הפכו שותפים לו מהיום הראשון.
זה לא הפריע להם, כי צבא הוא צבא, והוא רוצה להילחם. וזה מה שהיינו צריכים ללמוד כבר אז ולא למדנו: המלחמה היא דבר חשוב מכדי להניח אותו לגנרלים. החברה האזרחית, מהשלטון ועד המוסדות האחרים שלה, צריכה לקחת אחריות. 24 שנים לאחר מכן ביקש אהוד אולמרט משריו לא להצביע נגד עמדת הצבא ערב היציאה למבצע האחרון של לבנון השנייה, ושום פוליטיקאי - לא אזרח ולא גנרל לשעבר - לא מעז עד היום לממש את אחריותו זו.
התקשורת הגיבה לפתיחה באש ברוח מאמר המערכת של עמירם ניר ז"ל בידיעות אחרונות עם פרוץ המלחמה: "שקט, יורים". עצם המאמר מעיד שלפני המלחמה לא היה שקט. היה ויכוח, ולא על "40 קילומטרים" או על "שלום לגליל", אלא על הדבר עצמו: תוכנית גדולה לעיצוב מחדש של המצב בלבנון.
לא כולם ידעו ששרון, בעידוד המוסד, מתכוון לבסס את הסדר החדש הזה על הבסיס הרעוע של משפחת ג'מאייל, אבל כולם ידעו שדובר במשהו גדול ואמביציוזי בהרבה ממהלכים קודמים. וזה מה שהיינו צריכים ללמוד אז ולא למדנו: מי שקורא לשקט מטעמים של פופוליזם או של פחד להיראות כמי שתוקע סכין בגב האומה הלוחמת, משתף
ממלחמת לבנון השנייה ועד היום כל מהלך כוחני של ישראל מלווה בתרועת ה"שקט, יורים". לאורך רוב ימי הלחימה בלבנון השנייה שיקפה התקשורת את המסר של השלטון: ישראל תחת התקפה וצריכה להגיב בכוח עד שזו תיפסק.
העובדות הפשוטות שמצהרי 12 ביולי 2006 דובר במהלך יזום שלנו, שהפסקתו הייתה בידינו בכל נקודה וייזום אין פירושו בהכרח בלתי מוצדק, אלא שהוא צריך להתנהל לאורן של מטרות ברורות ותועלת ברורה ולא כתגובה שהמטרה היחידה שלה היא לשרוד - העובדה הזאת לא טופלה כמעט מול הרצון להצטרף לקונצנזוס החמים תחת האש.
וראש הממשלה? השאלה איננה מה ידע, אלא איך תפס את מה שהוא יודע. בעיני בגין האויב היה צורר, הבופור היה מבצרו המאיים ושרון ורפול היו גיבורים תנ"כיים.
לא הייתה פה בעיה של מידע או של מודיעין, אלא של ראש ממשלה שמתייחס לסיטואציה סבוכה כאל סכנה קיומית בממדי שואה ואל פעולה יזומה כאל מבצע הצלה ברמה של הפצצת אושוויץ. 30 שנה לאחר מכן האנלוגיה למצב הנוכחי כה ברורה, שאין צורך לפרט אותה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם