לחם וחמאה
מלחמה יש לנו על הספרות העברית. המו"לים חלשים ומבוהלים, רשתות הספרים רודפות בצע והכנסת עסוקה. נשארנו רק אנחנו. והמילים
הוא היה מושיב אותי על הספסל ומאכיל אותי בפרוסות חלה מרוחה בשכבה עבה של חמאה. ואז היה מוציא את הדף שממנו למדו במשך מאות שנים ילדים לקרוא ולכתוב בחדר ומלמד אותי א"ב, ניקוד וטעמים. ומאז, אותיות ומילים בשבילי הן לחם וחמאה.
ידעתי שאהיה סופר כשהייתי בן שלוש. אני שמח על כך ועל העברית, השפה העתיקה של היהודים שמעטים דוברים אותה בעולם, עוד פחות כותבים אותה, ולאחר הפסקה ארוכה היא זכתה לעדנה, להתחדשות ולפריחה. שירת דבורה. שיר השירים וקהלת. יוסף בן מתתיהו, בנימין מטודלה, רש"י, יהודה הלוי, אבן גבירול, עגנון, ברנר וכל סופרי ישראל במאה ומשהו השנים האחרונות.
אף לא אחד מהם כתב על מנת לקבל שכר. במשך 3,000 שנים סופרים עברים כתבו, מאוהבים במילה. בכוח הנפלא הזה. ליצור עולם ונפש מצירופי אותיות, להמציא, לרתק, להגביה מעבר לעולם הזה אל העולם הבא. כל ספר הוא עולם. כל מעשה כתיבה הוא בריאה. לא כל העולמות אותו דבר. לא כל הסופרים.
אני אוהב לכתוב. זה מה שאני. סופר עברי. ובמידה מסוימת אני בין בני המזל שיש מי שמוכן לערוך, להדפיס, לפרסם ולהפיץ את ספריי. האם התפרנסתי מהספרות מאז שיצא הספר הראשון שלי ב-1988? נו , באמת. כמו שאמר חנווני של אחת מרשתות הספרים - סופרים צריכים לכתוב, הם לא צריכים להתפרנס מזה. מעט שבמעט מסופרי וסופרות ישראל (וכנראה אף לא אחד ממשורריה) חי מעבודתו הספרותית.
במשימה עיתונאית אחת שבה אני מסכן את צווארי (אני נהנה, אני נהנה) אני מרוויח יותר משאשתכר על איזשהו ספר שכתבתי. פעם, (לא כל כך מזמן) היו תמלוגים הוגנים. ספר נמכר במחיר ראוי. סופר ראה מזה משהו שיכול להחזיק אותו כמה חודשים. עברו 24 שנים. הספר האחרון שלי, "אשת הטייס שנעלם", שזכה לחיבת הביקורת והקוראים, הכניס לי משכורת מינימום של חודש אחד. יפה, אה?
אני יודע, מה פתאום אני רוצה להתפרנס מאהבה. הרי חיים מאהבה. ואני לא מלין. אני כועס. רותח מכעס. כי התמלוגים - אותו חלק מצער שהסופר מקבל על עבודתו, אחרי שהעורך השתכר והדפוס גבה את חלקו והחנות מכרה וההוצאה קיבלה את חלקה - הוא הקטן והזניח מהסך. ובשנים האחרונות, מאז שהשתלטו רשתות הספרים הדורסניות על עולם הספר העברי, שגם ככה הוא לא אמריקה - הכל מתמוטט.
ולמה? כי כשמוכרים ספרים במשקל, ההוצאות נאלצות לתת את הספרים לרשתות במחירי הפסד. רוב ההוצאות מדפיסות הרבה ומכיוון שהרשתות-צומת ספרים וסטימצקי - מקבלות את הספרים בחינם, לא כואב להן להחזיר את מה שלא נמכר - והספרים הולכים לגריסה. המו"לים מפסידים.
המו"לים הם עולם הספרות - בתי ההוצאה האיכותיים ורבי השנים שלנו - עם עובד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, כתר ועוד כמה הוצאות קטנות ואיכותיות שחיות מאהבה ומהפסדים. זהו ביתן של הספרות והשירה העברית. והן גוססות. עוד שנה, עוד שנתיים, הן ימותו אם לא נגן עליהן. לא הכל כלכלה. לא הכל שוק. או כמו שאמרה פעם הדודה שלי, שמתה לפני שהכל נחרב: כל הדברים האלו שאנחנו לא צריכים ולא יכולים בלעדיהם.
והממשלה והכנסת? להן בטח לא אכפת. כלכלה, הם אומרים. באמת? קחו שטר של מאה שקל ולכו תקראו אותו במיטה, תלעסו מטבע בטיסה לפגוש מנהיגי עולם, באחת החופשות
העברית. מכורה אביונה. ורע מזה. יש הוצאה אחת - שהיא התאגדות של כמה הוצאות ספרים - זמורה-ביתן-מודן-כנרת-דביר, שיש לה צומת ספרים - בעלות צולבת קוראים לזה. דמו לעצמכם עץ אורן ענק, שמחטיו מפרישות מונעי נביטה כמו שמפרישים מחטי האורן, ושום דבר לא גדל מתחת. זה המקום שאליו אנחנו צועדים. זה הנוף הגדול של האופק.
במקום החורש הים-תיכוני הארצישראלי המגוון והמשכר, יהיה לנו אורן אחד ענק שתחתיו הכל מת והשרף ידבק בבגדינו. אורן אחד שחוסם את כל הנוף ולא נותן לשום דבר חדש, שווה, הרפתקני, לא צפוי, לנבוט.
על זה יצאנו למלחמה. על זה שאגת הסופרים. 143 סופרים כבר חתמו והם מצטרפים בעשרות. כי הכנסת לא מחוקקת את החוק להגנת הספרות העברית שאמרה שתחוקק כבר לפני שנים, לא עזרו שוועות הסופרים המנומסות. מלחמה יש לנו על הספרות העברית, המו"לים חלשים ומבוהלים, רשתות הספרים אלימות ורודפות בצע, הקוראים עומדים מול הסיפור וסחרחורת המחירים המבלבלים, וכנסת ישראל עסוקה. נשארנו רק אנחנו. והמילים.
צור שיזף הוא מיוזמי עצומת הסופרים, פרסם שבעה רומנים ושבעה ספרי מסע. ספרו האחרון, "אשת הטייס שנעלם", ראה אור בהוצאת חרגול-עם עובד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם