עידוד ילודה כבר אינו מתאים לנו
מבנה קצבאות הילדים במתכונתו הנוכחית אינו מתאים לישראל של המאה העשרים ואחת. הצטרפותה של קדימה לקואליציה יוצרת הזדמנות נדירה לשנות זאת
במהלך שהובל על ידי שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, ובתמיכתם של חברי מפלגת שינוי, חוק הקיצבאות תוקן כך שהושוותה הקיצבה הניתנת עבור כל ילד, ללא קשר למספר הילדים במשפחה. כך, הקצבה הניתנת עבור ילד חמישי ושישי הושוותה לזו המתקבלת עבור ילד ראשון או שני, בשונה ממה שהיה נהוג לפני כן.
חוק הקצבאות עבר שינוי נוסף בשנת 2009, כאשר גודל הקצבה עבור הילד השני, השלישי והרביעי עלה בהדרגה וכיום הוא עומד על 259 שקלים לילד לעומת 173 לילד הראשון וכן לילד החמישי ואילך.
השינוי של שנת 2003 התקבל בברכה על ידי כל מי שמבין את ההשלכות של משפחות מרובות ילדים – משפחות שבמקרים רבים משמרות חיי עוני בין דורי. אולם גם במתכונתן הנוכחית, קצבאות הילדים לא מתאימות עוד לישראל של היום.
אמנם סכום הקצבה אינו גבוה כבעבר, אך גם גובהו הנוכחי מספיק כדי לעודד משפחות להביא ילדים רבים לעולם ולעתים אף במספרים דו-ספרתיים, לרוב ללא קשר ליכולתן האמיתית לפרנס אותם.
אותם ילדים נולדים אל תוך נתוני פתיחה בעייתיים: אפשרויות השכלה מוגבלות ותרבות של תלות בסעד ממשלתי, שבמקרים רבים מנציחות עוני בקרב משפחותיהם העתידיות של אותם הילדים.
שינוי גודל הקצבאות אינו מספק – מה שצריך להשתנות הוא המבנה שלהן. צפיפות האוכלוסין בישראל עומדת כיום על כ-340 נפש לקמ"ר ושיעור גידול האוכלוסייה עולה על 1.5 אחוז – שניהם מהגבוהים במערב.
בקצב זה, משאבי הטבע שלנו הולכים ומידלדלים: שטחים פתוחים נעלמים, זנים של צמחים ובעלי חיים נכחדים, התלות במזון מיובא גדלה וכמות המים הנקיים (ללא התפלה) מתמעטת. כבר היום הדבר פוגע באיכות החיים של כולנו. עידוד ילודה ללא גבול אינו מתאים עוד לישראל מודל 2012, והוא עלול למוטט אותה מבחינה אקולוגית בטווח הלא כל כך רחוק.
גם הטיעון הלאומי אינו תופס עוד. אוכלוסיות ציוניות – חילונים ודתיים לאומיים
מכיון שכך, אין מקום לבסס את מבנה הקצבאות על תפישות דמוגרפיות מיושנות שאינן תקפות עוד. הקצבאות במתכונתן הנוכחית אינן פועלות בשירות הדמוגרפיה הלאומית-ציונית אלא פוגעות בה. משפחה שתרצה להביא ילדים רבים תעשה זאת ללא קצבאות אין-גבול. זו זכותה, אך זו אינה חובתה הלאומית, ולכן אינה אמורה להיות ממומנת על ידי המדינה.
היוזמה היצירתית ביותר בסוגיה, זו שנולדה מתוך המחאה החברתית, מבקשת לבטל כליל את קצבאות הילדים, ולהפנות את הכסף שייתווסף לקופה הציבורית בעקבות ביטול זה לסבסוד חינוך חינם מגיל אפס.
זהו רעיון נועז ביותר אם כי סיכוייו להתקבל נמוכים, מכיון שיש לו מתנגדים הן בקרב המצדדים במבנה הקצבאות הנוכחי והן בקרב בעלי תפיסות ניאו-ליברליות החוששים מהתערבות מוגזמת של המדינה בחיי הפרט.
ואולם, קיים פתרון אחר: שינוי מבנה הקצבאות כך שאלו יתקבלו עבור הילד הראשון, השני והשלישי בלבד, תוך הגדלת סכום הקצבה עבור כל ילד. ההשלכה החשובה ביותר של הצעה זו היא הפסקת עידוד חסר גבולות להביא ילדים. כנגד הטענה ששינוי כזה יפגע באוכלוסיות חלשות, ניתן ליצור מנגנונים מבדילים שונים כגון מדרוג המושתת על גובה השתכרות, כך שגודל הקצבה ישתנה בין בעלי הכנסה נמוכה לבעלי הכנסה גבוהה.
באופן זה עוגת התמיכה תתחלק באופן דומה (אך מן הסתם לא זהה) לחלוקה המעמדית הנוכחית, אך בה בעת אותם הורים הנוטים להביא ילדים רבים מתוך ביטחון שהמדינה תסייע בסבסודם, ידעו שאותו סיוע יגיע למיצויו עם הבאת הילד השלישי. כך, הזכות להביא ילדים תישמר, אך נכונות המדינה לסייע במימוש זכות זו לא תהפוך ליריה ברגל.
מדוע ילד שלישי ולא רביעי או חמישי? המספר אינו מהותי. משפחה בעלת שלושה ילדים היא משפחה ישראלית טיפוסית כך שהמספר משקף מצב אופייני קיים, אך גם אם הקצבה תתמצה עם הולדתו של הילד הרביעי או החמישי, העיקרון העומד מאחורי הרעיון המוצע יישמר. הדבר המהותי הוא לשים גבול כלשהו ובכך להפסיק לעודד גידול אוכלוסייה נטול רסן ושאינו בר קיימא.
הרכב הקואליציה הנוכחי פותח חלון הזדמנויות נדיר לדיון מחודש בסוגיה. הממשלה שוב אינה תלויה במפלגות חרדיות ויכולה לקדם מהלך אמיתי לשינוי החוק.
מופז צירף את מפלגתו לקואליציה, בין השאר, בשם הדגל של "גיוס לכולם". זהו אמנם נושא ראוי ביותר לקידום בקואליציה זו, אך אין להחמיץ את ההזדמנות להעלות גם את סוגיית הקצבאות על הפרק.
שינוי מבנה קצבאות הילדים אמנם איננו פופולרי כמו נושא הגיוס, אך הוא חשוב לא פחות. מבחינה אקולוגית, דמוגרפית, חברתית וכלכלית – הוא חיוני ביותר לעתידה של מדינת ישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם