אחד מקבל ליטוף, השני מותקף
כאשר העיתונאי דן מרגלית רומז שמקורבי אשכנזי פועלים ככנופיה אך לא מדווח על מחדלים לכאורה במשרדו של שר הביטחון ברק צריך לשאול: מה הוא לא מספר לקוראים?
חלף זמן רב מימי ילדותנו, וסביר להניח שרכשנו מאז ניסיון חיים כלשהו. לכן, התופעה של "גיליתי את פרצופך האמיתי" לא מתרחשת בתדירות בבגרותנו, כפי שקרתה בילדותנו. אם היא קורית, אין היא נובעת מתום נעורים דווקא, אלא לפעמים מציניות מחושבת של בגרות.
עיתונאי מנוסה, המקפיד על הקוד האתי, אמור להפריד בין חובתו העיתונאית ליחסיו האישיים עם נשואי כתיבתו. זאת, אם לא הקפיד להעמיד קו גבול בין עבודה עיתונאית ליחסים אישיים. כאשר ההפרדה אינה מתבצעת, הקורא עלול להיווכח בתופעה שידיד נפש, אשר זכה לסיקור ברוח הידידות, הופך פתאום לאויב, כאשר העיתונאי "מגלה את פרצופו האמיתי". או אז, הדיווח הידידותי והחיובי משנה את אופיו והופך לשיגור בליסטראות אובססיבי.
כאן מתבקשת השאלה האתית: אם אתה סועד על שולחנו של בכיר בפוליטיקה, בארוחה אינטימית עם בנות זוגכם, איך אתה יכול לסקר את מעשיו ומחדליו של הנ"ל ללא פניות? זאת ועוד: אם פתאום "גילית את פרצופו האמיתי", האין הגילוי הזה מעיד על כושר שיפוט לקוי, שהנחה אותך במשך שנים? ומה אם פתאום הפכת לחסיד מושבע של פוליטיקאי חדש, מה עלינו ללמוד על טיב יחסיך עם נשואי הערכתך-שנאתך?
סימני השאלה אמורים להיות תמיד לנגד עיניו של הקורא, כשהוא קורא מאסה של עובדות מהולות בדעות, פרי עטו של העיתונאי ה"מסתובב". כך יוכל לבקר היטב את תוכן הגותו של העיתונאי ולנחש את מניעיו
ב"ישראל השבוע" מבית "ישראל היום" ביום 1.6.12, מספר דן מרגלית, שמעולם לא הואשם בענווה מוגזמת: "לפני שבוע נכתב במדורי הרכילות, באחד העיתונים כי גבי אשכנזי ואני נקלענו (מול קהל רב) לטקס חלוקת תעודות במרכז הבינתחומי בהרצליה. לפי הדיווח, הבטתי 'בעיניים כלות' בנחיל של הנוכחים שהצטופפו לברכו...."
מרגלית מכחיש שהביט באשכנזי בעינים כלות, וטוען: "הסיפור מצביע על המאמץ שמשקיעה חבורת אשכנזי ביצירת אווירה אוהדת על גורל הדו"ח של מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס".
אין בכוחו של איש לחייב עיתונאי כלשהו לאהוב את הרמטכ"ל לשעבר, אך הקביעה המפורשת כי "חבורת אשכנזי", מרמזת על "כנופיה מאורגנת" מטעמו, מנסה לשבש את דוח המבקר. לכן היא מחדירה למדור רכילות כלשהו פרטים על עיניו הכלות כביכול של מרגלית. הקורא הסביר לא חייב לקבל את תיאורית הקונספירציה הזאת, אבל לבטח אינו מתרשם מעודף הענווה באמתחתו של העיתונאי המפורסם.
כידוע, הפך סיפור הידידות בין אולמרט למרגלית לסיפור איבה, לפחות מכיוונו של העיתונאי המכובד. עם זאת, מרגלית לא דיווח מעודו כי אהוד ברק, עמו נהג לדבריו, לסעוד ארוחות אינטימיות, הפך מאהוב לאויב. אולי לכן לא מספר מרגלית לקורא הסקרן כי לשכתו של שר הביטחון "איבדה" קלטות רבות, ש"נמחקו מחמת תקלה", ואולי היו יכולות לשמש את מבקר המדינה בהכנת הדוח.
אני משוכנע שמרגלית אינו נותן כאן ביטוי ליחסי האהבה–שנאה שלו לאשכנזי או לברק. חלילה לי להעמיד סימני שאלה על יושרתו המקצועית של העיתונאי הוותיק. עם זאת,תמוה בעיניי הניסוח "חבורת אשכנזי" כשמדובר ברמטכ"ל לשעבר, בעוד שברק אינו זוכה בגיבויה של "כנופיה" או "חבורה" כלשהי.
כפי שאני אומר לתלמידי: כוחה של העיתונות אינו דווקא במה שהיא מפרסמת, אלא במה שאינה מפרסמת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם