אמות המידה החדשות
החלטתה של מנכ"לית בנק לאומי לשעבר, גליה מאור, לוותר על מענק בסך 3.25 מיליון שקל מלמד אותנו על השינוי שמתחיל להצמיח ניצנים בחברה הישראלית
כפי שניתן ללמוד מתוכן הבקשה, מאור לא ויתרה על הסכום מתוקף איזושהי הארה פנימית, תחושת סולידריות שנעורה או מצפן ערכי שהתיישר. הוויתור נובע מהרצון למנוע פגיעה ב"שם הטוב" שלה ושל עמיתיה בעבר ובהווה. האם לאותו "שם טוב" יש שווי כלשהו? ודאי. שהרי כאשר אין שם טוב, כלומר יש שם רע, לרוב מתלווה לכך תחושת מיאוס וניכור.
ואז, ברגע שלאזרח הקטן – כלומר ללקוח – נוצרת פתאום ברירה אם להמשיך לעבוד עם אותו גוף מעורר מיאוס, הוא עלול לבחור להפסיק את ההתקשרות עמו ולעבור לעבוד עם גוף אחר.
תהליך דומה משתקף במקרה של חברות הסלולר. הנהירה אל עבר חברות הסלולר החדשות לא נובעת רק מתוך צורך חומרי לשלם פחות – צורך חשוב בפני עצמו, אלא גם מתוך אלמנטים רגשיים. אף שאינני מכיר סקר רשמי שנערך בנושא, אני משוכנע שאם הייתה נשאלת שאלה כגון: "האם היית עובר לאחת מחברות הסלולר החדשות, גם אילולא היה מתלווה לכך רווח כלכלי כלשהו?", לקוחות רבים היו עונים בחיוב.
כך גם במקרה של גליה מאור. שמה הטוב שווה לה לא מעט. גם שמו הטוב של בנק לאומי שווה לו לא מעט. נותר רק לדמיין את שעשוי להתרחש כאשר קרטל הבנקים ייפרץ יום אחד, בדומה לקרטל הסלולר.
הבקשה של מאור איננה נובעת מתוך אבירות המתעוררת לפתע אחרי שנים של נמנום נוח על משכורות עתק, היא נובעת משיקולים שונים לגבי עתידה וכנראה גם משיקולים של הבנק, שהמהלך ככל הנראה תואם איתו. ואולם, פחות מאשר המקרה מלמד על בנק לאומי או על גליה מאור, הוא מלמד אותנו דבר-מה על עצמנו ועל השינוי שמתחיל להצמיח ניצנים בחברה הישראלית.
פתאום זה משנה.
מעצבן מספיק כדי לכתוב על זה, כדי לטקבק, כדי לצאת לרחוב ולהניף שלט, כדי להדביק מדבקה על המכונית. כדי לשקול לעבור בנק.
למקרה הזה, כמו למקרים דומים אחרים, יש השלכה מעגלית. כשם שהמחאות הקלושות בעבר צרבו בכישלונן, העצימו את תחושת אין האונים של האזרחים ותרמו לפרישתם מהמרחב הציבורי – כך הצלחות קטנות מעין זו מעודדות ונוטעות בקרב אותם אזרחים את הרצון להמשיך ולהשפיע, להשתתף בשיח הציבורי, לדרוש נורמות שונות מבעבר.
דבר נוסף שניתן ללמוד מהמקרה האחרון הוא שהעובדה שלמספיק אנשים זה מספיק מפריע כדי לעשות משהו, משפיעה על קבלת ההחלטות של גליה מאור. וגם זה דבר שאין להמעיט בערכו. יש לזקוף זאת, בין השאר, לשינוי התודעתי המתחולל כאן בשנה האחרונה ולערוצי התקשורת של העידן החדש. המרחב הציבורי איננו עוד נחלתם של מעטים. הוא חי, פועם, גדוש קולות וזמירות ומדיף ניחוח ליל קיץ.
ויתורה של גליה מאור אולי עדיין אינו מעיד על התהפכות המצפן בקרב בכירי המשק והמאיון העליון, אך הוא עשוי לבשר על התפתחותן של אמות מידה חדשות של התנגדות, מעורבות ואמונה ביכולת השפעתה של מחאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם