מלחמת תרבות
שריקות הבוז לשרה לבנת בפרמיירה של "כרמן" במצדה הן סימפטום לניסיונו של פלח אוכלוסייה קטן לכפות את דעתו על הרוב
פרס התקבל על ידי יותר מ-7,000 הצופים במחיאות כפיים סוערות. והנה, כשהוזכר שמה של שרת התרבות לימור לבנת, מי שהמשרד שלה תומך ישירות באופרה, פרצו קריאות בוז מהיציעים.
מה רע עשתה לבנת לקהל מדושן העונג ששילם הרבה כדי להתחכך במצדה? שום דבר. דווקא לחובת פרס אפשר למנות שורה של מעשים קשים וחמורים: משיחות בלתי חוקיות עם ערפאת ועד אסון אוסלו, מהחתרנות הבלתי נלאית עד מקסם השווא של המזרח התיכון החדש.
ובכל זאת, המדושנים מהפרמיירה מעריצים את פרס ושונאים את לבנת. אגב, ערב קודם צפיתי במצדה בחזרה הגנרלית, שבה היה קהל אחר לחלוטין, ובתוכו הרבה אוהבי מוזיקה אמיתיים. קשה להאמין שהקהל הזה היה משמיע שריקות בוז נגד לבנת.
אבל לפלח האוכלוסייה של הפרמיירה יש בטן מלאה על שרת התרבות ועל מה שהיא מייצגת. לבנת מבהירה שהיא לא באה להיות מחובקת על ידי המיליה התרבותי, אלא לממש את השקפת עולמה, ההשקפה של רוב הציבור. לכן היא מנסה להסיר את המונופול של זרם פוליטי קטן וקיצוני על התכנים התרבותיים שלנו. כך היא לא חסכה דעתה מהסרט השקרי "עדות", שהוצג בשדרות, ולאחרונה גם העזה להכריז על פרס היצירה הציונית, שעורר ביקורת רבה במיליה של הפרמיירה במצדה.
במשך שנים רבות התרגל פלח אוכלוסייה קטן לשלוט בתכנים של מה שמותר ומה שאסור לומר, מה שנצפה ומה שלא. כך הוא עיצב את ההוויה התרבותית ואת רישום המציאות וההיסטוריה שלנו. הוא עשה זאת, בין היתר, באמצעות שליטה בוועדות ובקרנות ממשלתיות,
דוגמה קטנה: רק בשבוע שעבר ציינו 30 שנה למלחמת לבנון הראשונה. והנה, אמצעי התקשורת היו מלאים במחדל ובכישלון. אף מילה על הצורך האמיתי לגרש את אש"ף מלבנון ועל ההישגים הברורים שהיו בתחום הזה. גם אגדת ההונאה של תקיפת כביש ביירות-דמשק ממשיכה להוביל את רושמי העתים. מי כמוני יכול להעיד, כמי שהיה קצין צעיר ערב המלחמה ובילה אחר כך שנה וחצי בלבנון, שכל צה"ל ידע ותרגל את תוכניות ההגעה לכביש ביירות-דמשק, הרבה לפני המלחמה.
והנה, בעוד מלחמת לבנון מצוינת בארומה של מחדל גדול, אף מילת ביקורת לא מושמעת ביום השנה להסכמי אוסלו של שמעון פרס. כך מעוותים את ההווה והעבר.
ועוד דוגמה מקרית. רק בשבוע שעבר ראיתי במקרה בערוץ ההיסטוריה הפקה ישראלית מהשנים האחרונות על מלחמת ששת הימים. תקציבי ההפקה ממשלתיים, אבל התוכן ערבי לחלוטין.
משרד ההסברה הירדני או המצרי לא היה מכין סדרה עוינת יותר כלפינו. את המציאות הזו הגיע הזמן לשנות. הליכוד נמצא בשלטון מאז 1977, אבל רק בקדנציה הנוכחית הוא מנסה, באופן מהוסס משהו, להתחיל לשלוט. לכן לבנת ממש לא צריכה להתרגש מקריאות הבוז של מי שתובעים את המשך המונופול על התרבות ועל רישום העתים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם