לשבת על הגדר
אסור לנו להיות ברגים במנגנון הטרנספורמציה, שלא תשתלט עלינו גסות הלב. היום נמסור סודנים, מחר אריתריאים ואת כל מי שנועל מידה 47
השלווה בביתם נטרפת כשבני הדוד מרקו ורודולפו מגיעים בחשאי מאיטליה. אף שהם מהגרים בלתי חוקיים, אדי מסתיר אותם ללא היסוס. הוא מכבד את ייאושם, את נחישותם לשלוח דולרים למשפחתם הרעבה באיטליה.
ואז רודולפו וקתי מתאהבים. אדי המגונן, הסמכותי, הפטריארכלי יוצא מדעתו. עיוור מזעם הוא מרים טלפון ומוסר את רודולפו לשלטונות ההגירה.
אי אפשר שלא לחשוב בימים האלה על מחזה המופת "מראה מעל הגשר" מאת ארתור מילר. קשה לגנות את אדי קרבונה שנכנע לביעותיו. שהלך עם רגשותיו הקמאיים. גם ההתמודדות שלנו עם מסתנני העבודה היא קודם כל רגשית. בנוכחותם הגוברת משרים עליך הזרים תחושת זרות בביתך.
אני לא גר בדרום תל אביב, אבל לפעמים נדמה שאפריקה תחת חלוני. אפריקאים מטאטאים את הרחוב, משפצים את הבניין ממול, מכסחים את הגדר החיה, מביאים את המשלוח מהסופר, מנקים את השירותים בחוף. אז מתעורר ה"אדי קרבונה" הקטן שבתוכי. הזעם. הדחף להעיף את כל מי שלא משלנו.
אבל ההלשנה של קרבונה עמדה להחזיר את מרקו ורודולפו לאיטליה. ההלשנה שלנו כאן תחזיר את המסתננים לרעב מחורר מעיים ולשנים ממושכות בכלא. חשוב לזכור את זה בימי הגירוש האלה.
גסות הלב של השבעים
אסור לנו הישראלים להיות ברגים במנגנון הטרנספורטציה. אל לנו להיות המודיעין בשטח, העיניים של המדינה. המסתננים חוצים גדר כי אין להם בררה. אנחנו ניזהר שלא לחצות את הגדר שבתוך עצמנו. די בטלפון אחד כדי להיות צייד, משת"פ, סייען. היום נמסור את הסודנים, מחר את האריתריאים ומחרתיים את כל מי שנועל מידה 47.
לא עוד ימי "מלשינון" פרימיטיביים. אנחנו השטינקרים הדיגיטליים נסמס, נפקסס, נשלח גם מייל אם צריך. פעם צדו לפי המראה. היום פשוט לפי הצבע. "הלו מוקד, הלו מרכזייה. שני' שזופים' במקלט ברחוב החרמון 34".
מישהו יקרא לזה "מלחמה על הבית". הפטריוטיזם יהיה מפלטו של המלשן. קל מאוד לגייס את כל הכיעור שבנו למען "מטרה צודקת".
ברוסיה של סטלין ילדים מסרו הורים למען המהפכה. ב"סזון" אחים הלשינו על אחים למען המאבק בבריטים. עכשיו אלי ישי יערוך את לגיונותיו
תחת הפסוק "וביערת הרע מישראל" (דברים י"ז, י"ב). כל מי שימסור, נגיד, עשרה סודנים לשנה, יקבל את "אות מסדר החושך". הוסף לזה עוד שני אריתריאים ואתה "אביר מסדר החושך". אלא שבסוף יקרה לנו מה שקורה לכל רודף. בלי להרגיש הוא הופך לנרדף. הקיום הפרטי מקבל מהות פרנואידית, חשדנית, נפחדת.
אז כשהפתרון הגדול מתמהמה, הדבר היחיד שנותר לעשות הוא להישמר לנפשותינו. שלא תשתלט עלינו גסות הלב של השבעים. האטימות של מי שחיים בתוך עצמם. יש דברים שאתה חייב לא לעשות כדי להישאר בכל זאת אדם.
אדי קרבונה, אחרי שמסר את האחים, מאבד את כבודו. השכנים, החברים, בני המשפחה מתעלמים ממנו בבוז. בחתונתם של קתי ורודולפו הוא מבקש מאחיו של החתן שיטהר את שמו. שיכריז שלא הוא שהלשין. מתלקחת תגרה. המהגר הלא חוקי מרקו דוקר למוות את אדי קרבונה. איש טוב בסך הכל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם