פחד מוות
ניסיון כושל להתמודד עם ההשלכות של הסוף, הביא לי דווקא תובנה על החיים. טור אישי
ניסיתם פעם לכתוב צוואה? לפני כך וכך זמן הנושא הזה עלה ביני ובין בעלי. מה יקרה אם, וכל מיני תסריטי אימה שמפחדים להגיד בקול רם כדי שאלוהים לא ישמע ויקבל רעיונות. אבל בגלל האחריות ההורית בכל זאת החלטנו להתעסק בסוגיה: איפה יגורו הבנות, איך יתקיימו, ועם מי יתייעצו לגבי כל דבר, החל מאיזה צבע נעליים הולך עם תיק מנומר, וכלה באיזו אוניברסיטה הכי כדאי ללמוד תאטרון של המזרח התיכון.
עשינו רשימה של אנשים ששנינו סומכים עליהם, שיכולים להיות סוג של קבוצת תמיכה, על כל צרה שלא תבוא. אחרי שסיימנו היינו ממש עייפים, אז סיכמנו להמשיך לדבר על זה בהזדמנות. שמנו את הנייר במגירה ושכחנו מקיומו, כיאה לנושא שעדיף להדחיק.
בוויקנד שעבר עשיתי סדר במגירות. זרקתי זבל לא רלוונטי, פיניתי מקום לזבל לא רלוונטי חדש, והייתי מאוד מרוצה, עד שפתאום נתקלתי בנייר הישן ההוא. אז הכנתי קפה, התיישבתי על הספה והתחלתי לקרוא.
הייתה שם רשימה מסודרת של עשרה אנשים שתאורטית יכולים להמשיך את דרכנו, וכשקראתי אותה נפל לי אסימון מאוד גדול ומאוד חלוד. אאוץ'.
בערב נתקלתי בבעלי במטבח, והוא המשיך לקופסת הלחם בזמן שאני התעכבתי על קערת הפיצוחים. תגיד, אמרתי לו. זוכר את הנייר ההוא שעשינו אז? איזה נייר? הוא מלמל. הנייר ההוא, נו. מה יקרה אם, אמרתי.
הוא כיווץ לרגע גבות ואז נזכר. אה, כן, הוא אמר. מה פתאום נזכרת בזה? עשיתי היום סדר במגירות, עניתי. אז מה, את רוצה להחיות את היוזמה הזאת? הוא שאל. לא, אמרתי. אני דווקא רוצה להגיד משהו אחר. שלפתי מהכיס האחורי את הנייר הישן שבמקרה הכינותי מראש, והנחתי אותו על השולחן לפניו.
תקרא, אמרתי. הוא עיין במסמך תוך כדי לעיסת הסנדוויץ' שהכין לעצמו, שתה שלוק נסטי לימון, ואמר או-קיי, קראתי. מה עכשיו? אתה שם לב למשהו מוזר? שאלתי. לא, הוא אמר. יש מישהו ששכחנו לציין את שמו, לדעתך? לא, עניתי. זאת בדיוק הבעיה. עשינו רשימה של עשרת האנשים שאנחנו הכי סומכים עליהם, וחוץ מאחד, את כולם אתה הבאת לחיינו המשותפים. זה נראה לך נורמלי? בעלי בלע בזהירות את הביס מהסנדוויץ', לקח עוד שלוק מהנסטי, ושאף נשימה ארוכה.
היית רוצה להוסיף מישהו? להוריד מישהו? הוא שאל בסבלנות. אז זהו, שלא, הסברתי. זאת בדיוק הבעיה. פתאום הבנתי שאנחנו ביחד כבר 20 שנה, ובשקט בשקט אתה פשוט השתלטת לי על החיים. לי יש נציג עלוב אחד בעשירייה הפותחת, ואתה לקחת 90 אחוז, והחלק הכי גרוע הוא שאתה גם מתלונן - בכל הזדמנות אתה מוכר לכולם את הסיפור השקרי על זה שאני שתלטנית.
נעמדתי מולו עם ידיים על המותניים, מוכנה להגן על עקרונותי הצודקים ועל שאיפתי לתקן את העוול ההיסטורי, אבל הוא רק הציץ בשעון ואמר, אני חייב ללכת. יש לי שיחת ועידה.
לקחתי את המרלבורו ויצאתי למרפסת עם הסלולרי. בידיים רועדות הצתתי סיגריה וחייגתי לחברתי מימי התיכון. נו, מה את אומרת? שאלתי אותה. מסתבר שעם כל הדיבורים על עצמאות ודעתנות, בסוף אני חיה עם גבר שתלטן שהפיל אותי עם הטריק הישן ביותר בספר: יחסי ציבור שליליים על היריב כדי להסיט את האש מעצמך.
די, היא אמרה לי. את נשואה כבר 20 שנה. לא הגיע הזמן שתכירי את הסחורה ותשלימי איתה? אני לא מבינה אותך. מה זה הג'ננות האלה? לא מיותר?
אני מוכנה להשלים עם הכל, אמרתי. עם השתלטנות, עם זה שהוא חולש על 90 אחוז מהמרחב האנושי סביבנו, ואפילו עם העובדה שזה בסדר, כי בסך הכל מדובר באנשים ממש נחמדים. אבל אני לא יכולה להשלים עם העובדה שהוא לא מודה בזה. אני לא מוכנה שהוא יקרא לי יותר שתלטנית. ואם כן? היא שאלה. אם כן? אמרתי. אם כן, אז אולי הגיע הזמן שאקבל החלטה: אם אני מוכנה להמשיך לחיות עם זה, או לא.
קשקשנית, היא ענתה. לדעתי, את צריכה לשאול את עצמך למה 20 שנה מתאים לך להמשיך לבחור לחיות ככה. כל פעם את מתפוצצת, אומרת שאת צריכה לקבל החלטות, ולמחרת נרגעת וממשיכה הלאה כאילו כלום. וכן, תשאלי את עצמך גם למה בעלך ממשיך לבחור בסידור הזה. סתמי, עניתי לה. מי שאל אותך בכלל?
כיביתי את הסיגריה והסתכלתי למעלה על הכוכבים. אולי היא באמת צודקת? חשבתי. אולי באמת הגיע הזמן שאפסיק להתעצבן בכל פעם מאותם דברים, שלא באמת משתנים? בכל פעם שאני מתלוננת שביחסים שלנו אין מספיק כנות, אני מפילה את האשמה עליו. אולי גם אני לא אומרת לעצמי את כל האמת? אולי גם אני מעדיפה לא לראות כל מיני דברים כי לא מתאים לי להתמודד עם מציאות שלא מתיישבת עם התדמית שאני מנסה לבנות לעצמי? חייגתי בחזרה לחברתי ואמרתי לה שחשבתי על זה, ואני תוהה מה כל זה באמת אומר עלי.
לא נעים לומר, אמרתי, אבל נראה לי שזה קשור לבעיה שלי עם מחויבות. בכל פעם שאני מתפוצצת, אני אומרת לעצמי שאם זו האמת זה יחייב אותי אחת ולתמיד לקבל החלטות, אבל זה באמת סתם דיבורים. בסוף, לא סתם שאני נרגעת, בפועל אני באמת הכי מחויבת שאפשר בכלל להיות.
דלת המרפסת נפתחה ובעלי הציץ החוצה ואמר: סיימתי. רוצה לדבר? אחר כך, אמרתי לו. אני באמצע שיחת ועידה.
אני גאה בך, אמרה לי חברתי. זה דורש אומץ להודות בדבר כזה. רק שלא תעזי לעולם להודות בזה בפניו. ברור, אמרתי. אני לא עד כדי כך מפגרת.
השיחה הסתיימה, העננים התפזרו ואור הירח האיר על הכל, אז נכנסתי פנימה והצעתי לבעלי דרינק. מזגתי וודקה קפואה וקירבתי אלינו את קערת הפיצוחים. תתחילי את, הוא אמר. עזוב, אמרתי. אין לי מה להגיד. חוץ מזה שבמלחמת השתלטנות בין שנינו, אין ספק שניצחת. אני אולי עושה יותר רעש וצלצולים, אבל אתה זה שמספק את הסחורה. שאפו.
אם את שואלת אותי, אמר, מטריד אותך משהו אחר. וזו הסיבה שאף פעם לא השלמנו את כתיבת הצוואה הזאת. ברגע שמתחילים לדבר על המוות, זה מעלה כל מיני רגשות ממש לא פשוטים. נכון, אמרתי לו ולקחתי שלוק מהוודקה. אבל לא בגלל שהמוות כל כך מפחיד, כמו בגלל שזה פתאום מכריח אותך להסתכל בכנות על החיים.
סטטוס: "כל מערכת יחסים היא מאבק כוחות, אבל כשאשתי טוענת כך אני לא מסכים איתה" בנסון ברונו
מייל: lsigan@netvision.net.il
פייסבוק
בלוג בהאפינגטון פוסט
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם