פגע בעורק מרכזי
מעתה תרחף באוויר מורשת לינדנשטראוס: דווקא מפני שהמבקר פרץ את הגדר וחרג מסמכותו - יהיה ברור לגמרי מה אחריותו של שר, ובמה הוא אשם אם כשל
נאבק עדיין להספיק ולפרסם את הדוח על פרשת הרפז, שגם אם יופיע אחרי פרישתו מהתפקיד בעוד שבועיים יהיה לגמרי שלו. אבל דוח הכרמל הוא פסגת ותמצית כהונתו הסוערת של לינדנשטראוס, שהואשם לא פעם בתפיסה מגלומנית של תפקידו.
הוא מביא לשיא שתי החלטות שנויות במחלוקת שלו, שנבעו מתחושה שבשלטון הישראלי אין אנשים, ולכן הוא חייב להיות איש: לבקר "בזמן אמת" אירועים שבחדשות, ולעצב מחדש את סדרי השלטון בישראל.
העובדות שבדוח השריפה נוראות, אבל לא יפילו איש מהכיסא. יפתיע אתכם לדעת שמלאי חומרי הכיבוי ערב השריפה עמד על כעשרה אחוזים מהתקן? שכלי רכב מבצעיים, אלה מהם שהיו תקינים, שימשו לקניות ולמנהלה? שבשליש מהאירועים שבהם נדרש כוח כיבוי הוזנק כלי אחד במקום שניים, כפי שנכתב בתקן? הרשימה היא כמעט אינסופית, איפה שלא תגעו הכל רקוב.
עובדה נוספת, גם היא לא מפתיעה, היא שהכל היה ידוע מדוחות ביקורת קודמים ומישיבות ממשלה. המבקר מונה לא פחות מתשע החלטות, עוד מימי שמעון פרס לפני עשרים ושש שנים, לשיפור מערך הכבאות. כולן לא בוצעו. דוחות מפורטים נכתבו, כולל של המבקר עצמו לאחר מלחמת לבנון השנייה, ושום דבר לא השתנה.
ואגב, כמעט בדרך אגב מזכיר המבקר שלמרות הקמתה של רשות חירום לאומית והצבתו של סגן שר הביטחון כאחראי לעורף, לא היה ביום השריפה שום תיאום בין הרשויות השונות. השריפה הרי הייתה יכולה להיגרם כתוצאה מירי, כמו שהיה במלחמת לבנון השנייה: אבל חמש שנים אחרי המלחמה ההיא שום דבר מלקחיה לא יושם. ממש כמו בדו"ח המשט/מל"ל, שפירסם לינדנשטראוס בשבוע שעבר.
הפעם המבקר מעמיק חפור, ופוגע בעורק מרכזי נוסף של החולשה השלטונית. החלטותיה של ממשלת נתניהו, שגם הן התקבלו תחת לחצו של המבקר ואיום בדוחות מעקב על דוח לבנון, לא בוצעו.
הסיבה מוכרת: ויכוח בין האוצר למשרד הפנים. הפנים רצה כסף, האוצר סירב להעביר אותו אם לא תהיה קודם לכן רפורמה במערך הכבאות. אלי ישי התכרבל בעמדה שהמבקר מכנה "הכל או לא כלום" - אם לא תתנו לי מה שצריך, לא אעשה גם מה שאני יכול - ואילו האוצר הציג את תמונת הנגטיב שלה: לא תנהלו כמו שאני רוצה, לא תקבלו גרוש.
זהו תסריט מוכר בכל משרד ממשלתי פרט למשרד הביטחון, היחיד שעוצמתו גדולה מזו של האוצר. השרים חלשים או לא איכפתיים,
בדוח הנוכחי מנסח לינדנשטראוס את המסקנה שלו, שנויה במחלוקת כמוהו. הוא טובע מונח, "אחריות מיוחדת", חמור יותר מאחריות מיניסטריאלית אך מתחת לרף של אחריות אישית. והוא מטיל אותו לא רק על ישי, אלא גם על שטייניץ. המסר שלו הוא שלא תיתכן סמכות בלי אחריות. האוצר אינו יכול לעצור תקציב שכבר הוחלט עליו, ולומר אחר כך שהוא רק שומר הקופה. שר הפנים אינו יכול להגיד שהתריע ולא קיבל תקציב. חובה עליו לעשות הכל גם אם לא קיבל את שלו.
אפשר להבין את שטייניץ, שמרגיש שהמבקר משנה סדרי עולם על חשבונו. אם אני אחראי לכל דבר שלא בוצע מחמת מחסור בכסף, אומר שר האוצר, אני הרבה יותר מאשר ראש ממשלה, ומועל בתפקידי כאחראי על הכלכלה.
ואכן, לינדנשטראוס הוא הממזר ששינה בגסות לשטייניץ את הכללים, ונכנס בכוח לוואקום השלטוני-פרלמנטרי. בכל מקום אחר זה היה רע; בישראל, שיש בה תרבות שלטונית קלוקלת במיוחד, זה מתחייב.
שני הדוחות האחרונים מציגים ממשלה שאינה מושלת. אפשר לטעון שפקידי האוצר שיכורי כוח, אבל האמת היא שהם נכנסים אל הריק שמותירים אחריהם ראש ממשלה ושרים, בממשלת נתניהו כמו בקודמותיה.
יש כאן מקבילה מדויקת לתמונה שבדוח הקודם: כשם שאנשי הצבא הופכים, באין שלטון, למי שמגדירים הן את תפיסת המציאות והן את דרכי הפעולה בעניינים ביטחוניים, כך אנשי האוצר מקבלים כוח כי לשרים נוחה עמדת הקורבן. כשם ששרים מעדיפים להיות חותמת גומי לצבא ולא לקחת אחריות על הביטחון, כך הממשלה אינה מכריעה בין שר הפנים לאוצר, ומותירה לפקידים את ניהול המדינה.
ספק אם החלטתו של לינדנשטראוס להטיל על שרי הפנים והאוצר אחריות מיוחדת תגרום לראש הממשלה לפטר אותם, או תחולל משבר קואליציוני. היא אמנם פותחת פתח לבג"צים שוודאי יבואו, ואולי יוצרת עוד טיפת לחץ על הקואליציה, שבסוף החודש מצפה לה משבר התיקון לחוק טל. אבל ספק אם נתניהו או בית המשפט ידיחו את ישי ושטייניץ.
ואולם מעתה תרחף באוויר מורשת לינדנשטראוס: הציבור אולי אינו מסוגל לחולל שינוי, בתי המשפט גם הם לא יתערבו, אבל מעכשיו - דווקא מפני שהמבקר פרץ את הגדר וחרג מסמכותו - יהיה ברור לגמרי מה אחריותו של שר, ובמה הוא אשם אם כשל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם