חמאס קופץ בראש
כמו קיפודים מנהלים חמאס וישראל את הסיבוב הנוכחי בדרום. כל צד נזהר מסיבותיו מלהגיע לעופרת יצוקה 2. וגם המצב עם מצרים לא פשוט
פעם זה היה פשוט: האויב לבש מדים, מטרתו הייתה לכבוש שטח ולהשיג הכרעה, והמטרה שלנו הייתה לעשות לו אותו דבר. ב-20 השנים האחרונות שום דבר לא פשוט, אפילו לא מתי מותר לומר "המשגה".
מה שמתרחש עכשיו בחזית הדרום הוא דוגמה מצוינת לערפל הזה. כששאלתי השבוע גורמים צבאיים למה החליט חמאס, שזה כשנה (מאז ירי הטיל על אוטובוס הילדים) הקפיד לא לקחת אחריות על פעולות עוינות נגד ישראל, להציב את עצמו הפעם באופן כה בולט בחזית ההסלמה הנוכחית, קיבלתי כמה תשובות סבירות, שיפורטו בהמשך.
אבל האמת היא שאת ההיגיון של האויב, אפילו את זהותו, לומדים היום בחזית הדרום בעיקר מהיקש לאחור. יכולות המודיעין המבצעי נשארו טובות, כפי שראינו בחיסולו ביום רביעי של פלסטיני, שהשב"כ איתר אותו כמעורב בפיגוע מתחילת השבוע. במובן הרחב של מי פועל, למה פועל - ומתי ולמה יפעל בפעם הבאה - המצב מעורפל הרבה יותר.
זהו העולם הביטחוני החדש, והוא רק ייעשה סבוך יותר בהמשך. ישראל מתמודדת כבר 40 שנה עם שטח הפקר בגבול לבנון, כשבעלי בית מקומיים (אש"פ, חיזבאללה) מתעמתים איתה בשטח שהוא לכאורה בריבונות מדינה, אבל בפועל איננו בריבונות אף אחד.
גבול מצרים, גבול של שלום עם מדינה ששומרת בקפדנות על ההסכם איתנו אבל יכולותיה להשליט סדר בחצי האי סיני מידלדלות, מציב אתגר בעייתי בהרבה. צה"ל מתמודד עם כל אלה בכלים, מערכים ובעיקר חשיבה של צבא, שמטבעו דרך ההמשגה המקובלת עליו היא בשחור-לבן ובעוצמות פיזיות.
בשעות שאחרי הפיגוע הוזנקו לאזור טנקים, והיה מי שטרח להעביר את התמונות שלהם לתקשורת, כדי לשדר עוצמה והרתעה, נחוצות כשלעצמן. היה ברור שאין להם מטרה לירות בה, לא היה ברור בכלל על מי אפשר לירות גם אם רואים. הטנק הוא הכלי שיש לנו; השאלה הגדולה היא איך עושים אותו רלוונטי לעולם החדש, חוץ מהמהלך הנכון כשלעצמו שבו שמים תמונה מאיימת שלו באתרי האינטרנט.
בסיבוב אלימות לפני כשנה, הודיע ראש הזרוע הצבאית של חמאס אחמד ג'עברי שכוחותיו יובילו את הלחימה. בפועל חמאס עמד מהצד כשהג'יהאד האיסלמי (בהשראה ומימון של איראן) לצד ועדות ההתנגדות התגוששו עם צה"ל. הפעם חמאס קפץ בראש, מתוך כמה סיבות גלויות: העיקרית שבהן הייתה פגיעה בבכיר חמאס, כאחת מפעולות התגובה לפיגוע בתחילת השבוע.
המדיניות הזו איננה חדשה: ישראל החליטה זה זמן שהיא רואה בחמאס ריבון אחראי לשטחו, ותגיב כלפי אנשיו גם כשברור שלא הם אלה שירו לשטחנו. זו מדיניות מתבקשת של מדינה, בוודאי כלקח ממה שקרה במלחמת לבנון השנייה: היא אינה מסוגלת ואינה רוצה לתת למי ששולט בצד השני, בין אם היא מכירה פורמלית בשלטונו ובין אם לאו, לחמוק מאחריות.
מצד שני, ישראל מביאה בחשבון שיהיה מחיר לגרירתו למעגל האלימות של חמאס, שהעוצמה שבידיו גדולה מזו של הג'יהאד או הארגונים הקיקיוניים.
למרות זאת, לפעמים מתקבל הרושם שישראל רוצה שחמאס יתערב. מבצע "עופרת יצוקה", ששווק כהצלחה צבאית מסחררת, הותיר את הצמרת הביטחונית הישראלית ברגשות מעורבים. אף שארך כמעט שלושה שבועות והוצג בישראל פנימה ככמעט מלחמה, הוא לא שינה מעיקרו את המצב בדרום, ואפילו לא השיג רגיעה ארוכת טווח, כמו זו שמתקיימת בצפון.
ייתכן שלא ניתן היה להשיג את כל אלה בלי כיבוש של עזה, דבר שאיש לא רצה בו באמת; אבל פעם נוספת, כמו במלחמת לבנון השנייה, הרטוריקה המופרזת של הקברניטים והתמשכותה של הלחימה הרבה מעבר לסף התועלת שלה יצרו דרישה ציבורית להישג, שהמצב בשטח פשוט אינו יכול לספק אותו.
כל סיבוב של עימות עם חמאס, שברור שאינו רוצה ב'עופרת יצוקה 2' ואפילו לא במשהו קטן ממנו בהרבה, מאפשר לישראל סוג של תיקון זעיר. מערכת "כיפת ברזל", אף שאינה הרמטית, משפרת את הסיכוי לגמור אותו
אבל במדינה המתייחסת ליכולותיו של צבאה בחרדת קודש, ונלחצת באורח לא פרופורציונלי כשנדמה לה שאינו מתגבר על אויביו בכל עימות, זעיר ככל שיהיה, גם הניצחונות הקטנים האלה נראים נחוצים.
ולפיכך, צה"ל פגע בבכיר חמאס - והפעם הארגון השליט בעזה קפץ בראש. הסיבות לכך כנראה סבוכות יותר. דיווחים מעזה מעלים שחמאס מצוי בלחץ: החיים ברצועה לא הפכו קלים יותר בחמש שנות שלטונו.
הג'יהאד האיסלאמי, ועדות ההתנגדות ומה שמכונה אצלנו בכינויים מפוצצים כמו "ג'יהאד עולמי" מציגים את חמאס כארגון שהשמין והתרכך, נטש את דרך ההתנגדות ובפועל מנסה לחיות לצד ישראל יותר משהוא מנסה להרוג בה. את הלחצים האלה ניסה חמאס לפרוק מעט בסבב הנוכחי.
שני הצדדים מנהלים את הלחימה כמו קיפודים: בזהירות מרבית. כל אחד אומר לעצמו שהצד השני רק רוצה לסיים את זה בשלום, אף אחד לא רואה הישג אמיתי שאפשר להשיג. כל אחד יודע, שפגיעה מקרית של רקטה או טיל מכלי טיס עלולים להצית אש גדולה: בקרב התדמיות הזה החברה שמאחור, שמנהלי הלחימה מנסים לספק את רצונה יותר משהם מאמינים שיוכלו להשיג עבורה הכרעה, לא תסכים לעצירה ותדרוש הסלמה במקרה שרקטה תנחת על גן ילדים או טיל יפגע באזרחים.
המסרים הנשלחים לתקשורת מרגיעים; האמירות למצרים - מתווך שטרוד בבעיות הפנימיות שלו וממש אין לו זמן בשבילנו - הן "בואו נמצא דרך לגמור עם זה". רק שבינתיים הדרום חוטף אש, ותושביו למודי הסבל לא מבינים - בצדק, מבחינתם - איך כל העוצמה הזו אינה מסוגלת לקנות להם זכות בסיסית, שצפונה מאשדוד נחשבת טבעית ופשוטה.
רצועת עזה היא החלק הברור יותר של הסיפור. דרומה ממנה משתרע גבול יבשתי ארוך, שעומד בשנים הקרובות להציב בפני צה"ל אתגרים קשים. גדר הגבול, כשתושלם, תהיה מכשול יעיל בפני מהגרי עבודה ומבריחים. אבל כשלעצמה, לא יהיה בה כדי לעצור חוליית טרור נחושה ומצוידת, ובוודאי לא למנוע ירי משטח מצרים לישראל.
בצד השני משתרע שטח הפקר, שטבעו הפיזי, זהות תושביו ובעיקר בעל הבית שלו מנטרלים חלק מהאמצעים המודיעיניים שיש לישראל בחזיתות אחרות. לא כל מה שמותר בלבנון מותר במצרים, בוודאי לא חדירות גלויות לתוך השטח שבריבונות מצרית. האזור מאוכלס בדלילות, בשבטים בדואיים שקשה במיוחד לצבור בתוכם מודיעין.
בצה"ל ציינו השבוע את ההקצנה הדתית שחלה בקרב חלק מהבדואים בסיני. אבל מבצעי הפיגוע השבוע, אם להאמין לסרט שהופץ, באו ממצרים גופא ומסעודיה, ונעזרו בסייענים מקומיים שהמוטיבציה שלהם לא חייבת להיות אידאולוגיה: כסף הוא משהו מוחשי בקרב אוכלוסייה שמתפרנסת באי כבוד מהברחות של אנשים וסחורות.
הגדר, הצפויה לצמצם מאוד את זרם המסתננים לישראל, תקשה מאוד על מקור הפרנסה הזה. ייתכן בהחלט שגם אחרי השלמתה, ימצאו כוחות צה"ל את עצמם במאבק מתמיד על שלמותה, מול בדואים שיבקשו לפרוץ בה פרצות.
זהו מאבק שעוצמה צבאית, בין אם בטנקים ואפילו באמצעים מתוחכמים, מדברת בו מעט מאוד. המגבלות כבדות, המשמעות המדינית של טעות עלולה להיות חמורה. דווקא אמצעים מיושנים-לכאורה, כמו מודיעין שדה של כוחות ערניים, עשויים להיות יעילים יותר מהעוצמה הטכנולוגית המשרתת את ישראל כה טוב בגזרות אחרות.
מערכת הביטחון מציגה את השינויים בעולם הערבי, ובהם עלייתם של האחים המוסלמים במצרים, כהוכחה לצורך לשמר את מערכי הסער של צה"ל, כי קיימת אפשרות שהמלחמה הסימטרית-קונבנציונלית תהפוך שוב להיות ריאלית. אבל נדמה שתסריט סביר יותר הוא התפשטות המודל של גבול מצרים הנוכחי גם לגבולות אחרים.
ההפגנה ביום הנכבה אשתקד, שהפכה להסתערות על גדר הגבול עם סוריה, נתנה לכך רמז ראשון. גם שם, היערכות בשטח ומודיעין שדה היו בעלי משמעות גדולה בהרבה מאשר הניתוח המוקדם שנשען, צריך לקוות, על אמצעים מתוחכמים בהרבה. אם סוריה שאחרי אסד תהפוך, כפי שמצפים רבים, למדינה ספק-מתפקדת וקרועה מבפנים, סביר שחלק מהלחץ יבקש לצאת כך דרך הגבול עם ישראל, הגבול השקט ביותר שלנו מאז 1975.
כל זה קשור, תתפלאו, אפילו לנושא הביטחוני-אזרחי החם ביותר, שיספק כותרות גדולות החל מן השבוע הבא: המלצותיה של ועדת פלסנר, שנועדה לייצר חלופה לחוק טל. אם תפקידיו של צה"ל יכללו מעתה נתח כבד יותר של חיל מצב, השומר על גבולות ארוכים מפני מסתננים, מחבלים ואויבים שהם גם כאלה וגם כאלה, גם צורכי כוח האדם שלו עשויים להשתנות.
פעם שאלתי את אלעזר שטרן, ראש אכ"א לשעבר, מה היה צה"ל עושה לו בוטל באחת הסדר "תורתו אומנותו" וכמות גדולה של חרדים אכן הייתה מגויסת. הייתי מקים גדודי בט"ש שישמרו על הגבול, אמר שטרן בחצי פה - הוא אינו מאמין שדבר כזה אכן יקרה, ומודע היטב לבעייתיות שלו בסדרי החיים של הצבא - ומצמצם את השימוש במילואים.
ייתכן בהחלט שבשנים הבאות יצטרך צה"ל יותר חיילי בט"ש שכאלה. העליונות הטכנולוגית, ניידות הכוחות והעוצמה האווירית, שהן בסיס לתפיסות הלחימה הנוכחיות שלו, עלולות לא להתאים למצב בגבולות. בשביל זה צריך הצבא, שעוד מתמודד עם התוצאות של השתנות האיומים והמהפכה הטכנולוגית, להמשיג מחדש את עולמו.
המערכת האזרחית העוטפת אותו צריכה גם היא לנסח מחדש את העולם שבו היא חיה, את דרישותיה מהצבא ואת מה שהיא צריכה לספק לו.
זו משימה גדולה, שדורשת תכנון, תיאום ציפיות בין הדרג המדיני לצבאי וביצוע קפדני של החלטות. מי שמעיין בשני הדוחות האחרונים של מבקר המדינה, רשאי לפקפק בכך שתתבצע. אחרי מה שהמבקר אומר לנו על הדרך, שבה לא בוצעו החלטות מפורשות, על טבעו ותפקידיו של המטה לביטחון לאומי, או על תפקודה הלקוי של רשות החירום הלאומית - לקח מובהק של מלחמת לבנון השנייה - צריך להיות מאוד אופטימי כדי להאמין שהמציאות החדשה בגבול תביא איתה גם את השינוי הנדרש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם