זיהום סמנטי
האינטרנט מאפשר לבעלי דעה אנונימיים להתבטא בבוטות ובבהמיות. רוב הטוקבקיסטים אינם מתבטאים כאילו ברצונם לקיים דו שיח - הם רוצים לכפות את תפיסתם
בחברה קוטבית ורבת ניגודים כדוגמת החברה הישראלית, תפיסת העולם ההומנית, שהקנתה לנו טוני הלה, חיונית לקיומו של דיאלוג אשר ידגיש את המאחד למרות הניגודים וההבדלים הרבים.
לצערי, נוטה החברה שלנו לקבלת התפיסה הטוענת: "אני קובע – משמע אני צודק", וכך מתחלף לו השיח הדיאלוגי בנטייה לבחון כל נושא שבמחלוקת בצבעים של שחור ולבן, לבטל את הדעה הנוגדת לשלך ולהאמין כי על השיח לבטא יחס קיצוני לשונה, ביטולו והכפשתו, כתחליף לדיאלוג.
התוצאה גורמת לזיהום סמנטי, אשר כופה על השיח הציבורי בהמיות בביטוי, הקצנה והסתגרות. יש אין ספור דוגמאות. אם נבחר אחת ביניהן - הטענה של פובליציסט ידוע כי מי שמתנגד להפצצת איראן, המתחמשת בנשק גרעיני, רוצה בהשמדתה של מדינת ישראל.
האינטרנט מאפשר לבעלי דעה לבטא אותה בבוטות עד כדי גסות מן הטעם שהאנונימיות מאפשרת חריצת לשון ללא ביקורת. רוב הטוקבקיסטים אינם מתבטאים כאילו ברצונם לקיים דו שיח. הם רוצים לכפות סיומו של דו שיח באמצעות הבטויי ההחלטי הגס.
הקורא המתוחכם יודע להבחין בין "דיווח" ל"שיפוט". בראשון מוצגות עובדות, שהקורא יכול להפריך או לאשש. בשני יש ביטוי אוהד או עויין לאובייקט המדווח, והוא סובייקטיבי ואינו ניתן לבדיקה, להפרכה או לאישוש.
השבוע פרסמה העיתונאית מיה בנגל מאמר העוסק בניסיון למנוע מהומואים ולסביות ביטוי מוחצן לנטיותיהם ולהדביק להם סטיגמה של "פגומים" מבחינה בריאותית וחברתית.
דפדפתי בין התגובות של הטוקבקיסטים וגיליתי "שיפוט" המנוסח בלשון "דיווח", שכל כולו להטעות את הקורא. מגיב אחד כתב: "בברנוער
כידוע, העלתה המשטרה חרס בידיה בחקירת הרצח, ואיש אינו יודע מי רצח ולמה. רק הטוקבקיסט האלמוני יודע את ה"עובדות". תמהני מדוע לא מסר את המידע שברשותו למשטרה.
חופש הביטוי הוא גם חופש האיוולת, ולכן חובתנו לכבד גם את מי שחולק על עמדתנו ותפיסת העולם שלו שונה משלנו. הומואים ולסביות אינם רואים את הרגליהם המיניים כבדיחה. כך הם ויש לכבד את דרך חייהם. משום מה, יש שמגחיכים את הנושא, כדוגמת הטוקבקיסט המתכנה דן אבני, שטוען בנימה לעגנית: "אני רוצה להתחתן עם העז שלי בנישואים יהודיים..." בעיניו, ההמוסקסואליזם הוא סטייה, ולכן הוא מקשה: "למה העז שלי צריכה לסבול ולא להיות מוכרת כבת זוג בביטוח לאומי. למה האפלייה?".
אילו הייתי רוצה להיגרר ל"מחוזות הדיון" שמנסה המגיב אבני לכפות עלינו, הייתי שולח אותו ואת עיזתו לבית הדין הרבני, שכן מדרך הביטוי שלו אני מסיק שהוא קרוב יותר לחוגים העוסקים בדיני אישות במדינה. במקרה שלו הייתי מקבל את המלצת החכם באדם: "אל תען כסיל כאיוולתו", ומתרחק מהזיהום הסמנטי שהוא מנסה לכפות עלי.
ה"שפריץ" הסמנטי החמור יותר הוא פרי עטו של "שמואל", הפוסק: "כנסו לכם לארון ועזבו אותנו בשקט". מדוע חמור בעיני? מכיוון שהפתרון הזה כופה אלם על כל מחלוקת, בסגנון "אל תעשו גלים" ומציע לכל השונה להיעלם מהתודעה שלנו, כי בחברה האידאלית שרואה שמואל ב"חזונו", על כולם להיות "שמואלים", ואת כל השונה יש לכלוא בארון.
בחברה שבה אני חי ומגדל את ילדי ונכדי, לא הייתי רוצה לכלוא את השונה בארון. הייתי רוצה להכיר אותו ובו ולמצוא דרך בה כל השונים יוכלו לחיות יחד בחברה נאורה וצודקת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם