ראשי » חדשות » דעות

הדוח שלא נכתב

שנה וחצי אחרי אסון הכרמל הוציא המבקר מסמך שמפרט את מחדלי כל הדרגים. איש לא טרח לבדוק איך הוזנחו לגורלם תושבי שדרות

שני אירועים השתלטו בימים האחרונים על כותרות העיתונים. האחד הוא דוח על אסון שאירע לפני שנה וחצי, והשני הוא שגרת חייהם של עשרות אלפי בני אדם שפורצת מדי פעם אל השיח הציבורי – ונעלמת באותה מהירות שצצה לטובת אירועים מעניינים יותר.

האירוע הראשון, דוח מבקר המדינה על אסון הכרמל, מצליח לשמור על רייטינג גבוה ולמשוך קהל, כותרות, תגובות ופרשנים. האירוע השני, ירי הקסאמים המחודש על יישובי עוטף עזה, מתיש ומשעמם. הוא מזכיר סדרה שמיצתה את עצמה, אך מפיקיה מתעקשים על עוד עונה. אין חידוש בירי, אין עניין בתושבים הממהרים למקלטים, אין חשק לקרוא שוב על המסכנות והקושי. הכל כבר ברור כל כך, צפוי כל כך, עד שהדרמה, לב לבו של הרייטינג, מתה.
ואולי כאן טמונה הטרגדיה האמיתית של תושבי הדרום. אין בהם עניין. אין שום דבר סקסי בקשייהם היומיומיים, בהיותם שכפ"ץ של מדינה שלמה בעל כורחם. כוחם האלקטורלי דל, ולכן הפוליטיקאים לא מתעניינים בהם; הם חיים בפריפריה, ולכן התקשורת נזכרת בהם רק כאשר מצוקתם טומנת בחובה כותרת מושכת או תמונה מצמררת; הם לא מתים בהמוניהם, אבל רבים מהם לא באמת חיים – ואת זה משרד המבקר לא באמת רוצה לחקור. כי אין בשר לבדיקה כזו, אין בה ריגוש. 

ובכל פעם כזו שבה הם שבים למקלטים, והילדים חוזרים להרטיב, והמבוגרים נושכים את שפתיהם וממתינים שמישהו ייזכר בהם, בכל פעם כזו הם זוכים לצקצוק שפתיים מאיתנו. השתתפנו בכאבם לרגע. אחר כך נמשיך בחיינו ונברך על כך שהקסאמים, והגראדים, ופצצות המרגמה, והפחד, והתשישות, והטראומות, והתסכול הם הבעיה של מישהו אחר. לא שלנו.

שלוש שנים מחיי גרתי בשדרות. רצתי בין בניינים בכל פעם ששמעתי את התרעת ה"צבע אדום" קורעת את השגרה שלי לגזרים. בעצם, בסופו של דבר השגרה שלי הייתה הדבר ההוא הקרוע לגזרים. שלי ושל עוד 20 אלף תושבי העיר.

שנתיים אחרי שעזבתי את שדרות הרגשתי עדיין פרפור מוכר בלבי כשמערכת הכריזה בקניון או בסופרמרקט הודיעה על מבצע חדש. עבורי היה הצליל הזה, השנייה שבה הרמקולים מתעוררים לחיים, תזכורת לכך שעליי לרוץ. לרוץ לכל מקום שאפשר, לתפוס מחסה, לשכב ולספור עד 30.

על פי תחקיר שפרסם עמיתי יובל גורן במוסף "סופשבוע", מחקר שנערך ב-2010 בקרב כאלף ילדים ובני נוער מבתי ספר יסודיים בשדרות ובקיבוצים הסמוכים לה, למעלה מ-13 אחוז מהילדים שנבדקו אובחנו כסובלים מפוסט-טראומה מלאה, וכ-30 אחוז מכלל הילדים אובחנו כסובלים מפוסט-טראומה חלקית. אלו נתונים מזעזעים, אך הם מצטרפים לנתונים נוספים אשר מצביעים על הזנחה של עשרות אלפי תושבים.

וכאן אני חוזר לחוסר העניין. יותר מ-11 שנים לאחר שנורתה רקטת הקסאם הראשונה לעבר שדרות ויישובי עוטף עזה, ואחרי

יותר מ-5,000 רקטות קסאם, טילי גראד ופצצות מרגמה, איש לא חושב אפילו על השקעת תקציבים וכוח אדם כדי לבחון את מחדליה המתמשכים של ישראל בכל הנוגע לטיפול בנושא.

בכל פעם שנפתחת תקופת ירי על תושבי האזור ממהרים הפוליטיקאים להתלבש יפה ולהגיע לביקור מתוקשר בשדרות או באשקלון. "זכותה של ישראל להגן על עצמה", הם מכריזים בהתרגשות ומספיקים לשוב לביתם הבטוח, זה שלא צריך להתעורר בו באמצע הלילה בפחד, לפני הנפילה הבאה.

יותר מ-11 שנים חיים עשרות אלפי תושבים בפחד. זה נתון שצריך לחזור עליו, להדגיש אותו: יותר מ-11 שנים. זה אומר שיש באזור הדרום ילדים שמאז לידתם לא חוו חודש אחד בטוח בחייהם. זה אומר שיש כאן דור שלם שהופקר במדינה שהכריזה על סולידריות חברתית. זה אומר שיש ילדים בני 15 שלא מצליחים לזכור איך צועדים ברחוב בלי להיות דרוכים. זה אומר שיש אנשים מבוגרים שלא עוזבים את ביתם מכיוון שלא יוכלו לרוץ מהר מספיק כאשר ההתרעה תישמע.

זהו נתון חשוב, אך הוא אינו מעניין. הוא לא חדש, הוא לא מספק כותרות טובות, ולכן אין טעם לחקור אותו. תמונת ילד בוכה במקלט לעולם לא תנצח תמונה של שריפה המאכלת את ההר. והדרמה שהצליח המבקר להוציא מדוח האסון מביסה בקלות כל מחדל שיתגלה אם יחקור איך נטשה המדינה את אזרחיה בדרום לגורלם; איך איש לא מצא פתרון אפקטיבי, ולכן הממשלה פשוט הפסיקה לנסות.

תזכרו את הדברים הללו כשאתם קוראים את דוח המבקר. תזכרו את הדוח שלא נכתב – פשוט בגלל שלמרות כל ההכרזות וההבטחות לתושבי הדרום, לאף אחד לא באמת אכפת.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

תומר ברנד

אבא של אופק. בן 30. עורך בדסק החדשות של מעריב ועורך את ערוץ הדעות באינטרנט

לכל הטורים של תומר ברנד