חבורת הפונקציונרים הבית"רית נרדמה
במשך שלוש שנים שרפו כולם בחמדנות את כספו של גאידמק. עכשיו, כאשר נותרו בבית וגן רק כמה פחמים מעלי עשן, שקוע הקהל הבית"רי בניאוץ האיש שהעניק להם עושר. ביקורת עצמית? הצחקתם את עוזי גופיה
ארקדי גאידמק. לא האשם העיקרי צילום: פלאש 90
ליתר דיוק, ארקדי לא היה הסיבה הבלעדית לכך שנפרדתי מהקבוצה שאהדתי מאז כיתה ג'. שנים של פעולות ריכוך מצד פיגורות כמו דדש, פניג'ל ואוחנה (כמאמן), לצד העלייה במפלס הגועל ביציע, גרמו לכך שנגיעה קלה מצדו של האוליגרך הצליחה לפורר את שרידי הקשר שלי עם המנורה. לפני שש שנים וחצי יצאתי בפעם האחרונה מהיציע המערבי בטדי (את המזרחי נטשתי שתי עונות קודם לכן בגלל בחילה), ומאז אני נקי.
גאידמק נטש את בית"ר מבחינה מעשית כבר בעונת 2008-2009, אבל השבוע, כאשר עזיבתו נעשתה רשמית, נכתב ציון דרך בתולדות המועדון. עבורי זו הזדמנות להביט לאחור ולבחון האם מדובר בדמות שלילית בדברי ימי בית"ר, כפי שצפיתי.
אם לשפוט על פי תדמיתו של גאידמק בקרב האוהדים, אין ספק שהוא נתפס כאדם רע, אפילו דמוני. בפורומים, בטוקבקים ובשיחות האיש מתואר כאחראי למצבו הנוכחי של המועדון - ללא נכסים, ללא חדווה, ללא תקווה. נדיר למצוא אוהד בית"ר שמתנחם בתארים שקטפה הקבוצה בתקופת האוליגרך, משום שכמעט לכולם ברור שהשמחה סביבם הייתה זיוף האורגזמה הגדול ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי.
מובן שהדיכאון של הקהל הבית"רי היה נמנע אילו המשיך גאידמק לשפוך כספים על הקבוצה. עבור האוהד הממוצע, די בכך כדי לסמן את הבעלים לשעבר כאשם במצוקה הנוכחית. אלא שבחשבון רציונלי יותר מתגלה תמונה הפוכה בתכלית. הסכומים שנשפכו בבית וגן בשנותיו של גאידמק מספיקים לתפעול מועדון צמרת בישראל במשך שני עשורים (תוספת של 15-20 מיליון שקלים בשנה להכנסות השוטפות).
העובדה שכל ההון הזה נגוז תוך שלוש שנים אינה אשמתו של המיליארדר התמים, שניסה בסך הכול לרכוש את אהבת הקהל. גאידמק לא הביא שחקנים מיותרים ולא חתם על חוזים מופרכים, הוא רק מימן את הקרקס הזה. למרבה הפלא, איש מחבורת הפונקציונרים שהורידו לטמיון את כספו לא מופיע בכל נאומי הזעם שמייצר היום המחנה הבית"רי, כולל נציגיו בתקשורת: לא שקלאר וארזי, שלקחו מיליונים ובזבזו יותר, ולא המאמנים, שניסו להשיג תואר בכל מחיר מבלי להשקיע דקה בעתידו של המועדון.
די היה באדם הגון אחד כדי שאחוז משמעותי מבור השומן שבית"ר שחתה בו יושקע לטווח ארוך, אבל למנהלים ששחו בשומן הזה לא היה עניין בזוטות כאלה. הם היו עסוקים בגיוס זרים יקרים ומיותרים, תשלומי עמלות דמיוניות לסוכנים והחתמת מאמנים חסרי קשר ופשר
- פרננדז הגאון, אהובם של הפרשנים שאיכשהו לא הציג הצלחה מקצועית אחת בעשור האחרון, יוסי מזרחי הלחוץ, ארדילס המנותק ושום יצחק, המפוטר הסדרתי - שלא לדבר על גיורא שפיגל, "המנהל המקצועי", שהשפיע פחות מדני גרעפס.
במשך שלוש שנים שרפו כל אלה בחדווה ובחמדנות את כספו של גאידמק, כשהקהל ביציע רוקד סביב מדורת ההבלים הזו ומריע בקהות חושים נובורישית. עכשיו, כאשר נותרו בבית וגן רק כמה פחמים מעלי עשן, שקוע הקהל הבית"רי בניאוץ האיש שהעניק להם עושר שכמותו טרם נראה בספורט בישראל. ביקורת עצמית? הכאה על חטא? הצחקתם את עוזי גופיה. במבט לאחור, מתברר שגאידמק עצמו היה רחוק מלהיות המפלצת הנצלנית שראיתי בו, אבל הכסף שלו חשף את עומק הריקבון ואבדן הזהות בקבוצה שפעם הייתה בית"ר ירושלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם