מחאה כחול-לבן
אויביה של המחאה החברתית הם שיטת הממשל בישראל, שרומסת כל סיכוי לשינוי, וגורמים רדיקליים משמאל, שעלולים לחסל אותה מבפנים
- אב לשני צעירים שהותקפו: הם היו טרף קל
- במשטרה מודים: לא צפינו את עוצמת האלימות
- דעה: המשטרה נפלה לבור של המפגינים
זה היה ביום שישי אחר הצהריים. אלה הרגעים שבהם המחאה המתחדשת חזרה לשדרות רוטשילד. היו שם אנשים מכל הזרמים. האלימות המשטרתית איחדה את כולם. לאחר שהמשטרה הצליחה להבריח את הרכב שבו הייתה עצורה גם דפני ליף, החלו המוחים להתרכז שוב בשדרות רוטשילד. היו שם כמה מוותיקי המחאה. מיקרופון עבר מיד ליד. נשמעו דברי טעם לצד הבלים. לא דמוקרטיה אלא אנרכוקרטיה, העירה לידי אחת המשתתפות. היא טעתה. זה היה גם וגם.
גם ח"כ דב חנין הגיע. בהתחלה הוא עמד בשוליים. לאחר דקות בודדות הוא התיישב במרכז המעגל. ליד אלה שחילקו את זכות הדיבור. הוא לא דיבר. זו הייתה רק הנוכחות שלו שם. מעניין מה היה קורה אם חבר כנסת מהימין היה מנסה להתיישב בלב המעגל.
שמעתי קצת מרמורים. למה, אמרו שם, הוא צריך לצבוע את המחאה באדום מפלגתי. הוא לא עשה שום דבר. הוא בסך הכל בא להזדהות. וזו בהחלט זכותו. הדיבורים נמשכו. פה ושם היו גם דוברים ששאלו למה אין גם דתיים וחרדים וערבים. ודובר אחר העלה את עניין הכיבוש. בין המאזינים היו כאלה שהסכימו, ואחרים שנרתעו.
והייתה עוד צרימה. המנחה הודיעה שיש גם מפגינים מקריית שמונה. אחת מהם לקחה את המיקרופון, אמרה מה שאמרה, וצר לי, אך היא מקריית
ביום שישי האחרון היו לה חבלי לידה מחודשים. ייתכן שהיא הייתה חולפת לה ונשכחת, לפחות במהדורת הרחוב שלה. אלא שהמשטרה נהגה באלימות. זו הייתה זריקת המרץ החשובה ביותר של המחאה. ההמשך הסוער במוצאי שבת היה תגובה לאירועי שישי.
המתנה הגדולה ביותר שממשלת נתניהו יכולה לקבל מצויה באותם רגעים שבהם מגיע הדגל האדום, כאילו משום מקום, ולאט-לאט נכנס למרכז הבמה. בדיוק כמו דב חנין, שבשקט הגיע משום מקום, והתיישב במרכז המעגל. עכשיו הם רק צריכים להכניס לשם עוד כמה אנרכיסטים, שהגיעו היישר מבילעין, כדי להשלים את המלאכה. הם עדיין לא השתלטו על המחאה. הם עלולים. וזה בדיוק מה שיחסל אותה. משום שדפני ליף וסתיו שפיר כמעט נגררו לשוליים ההם. כמעט. המחאה פרחה בשנה שעברה דווקא משום שהיא לא נגררה לשם.
המחאה החברתית מצויה על פרשת דרכים. המחאה לא נכשלה. יש לה הישגים. אלא שאין שום סיכוי לשינוי אמיתי כל עוד שיטת השלטון היא מיעוטוקרטיה. ככל שהמחאה דורשת חלוקה צודקת יותר - יש לה רוב מוחלט וחוצה מפלגות. אלא שכל הדרישות הצודקות נתקלות בחומה בצורה של שיטת השלטון. המיעוט ששולט בקואליציה מכיר את המלאכה. סיפור "כושר ההשתכרות" של שר השיכון הוא רק דוגמה. ברגע ההחלטה הוא עשה צחוק מהמחאה. כך שהרוב, גם בכנסת, העניק תמיכה. עד שמגיע נציג ש"ס ורומס את הרוב.
המחאה חשובה. ישראל עם בעיותיה האדירות, עם פערי הענק, עם אי שוויון בנטל, עם משק שבו שולטים מעטים מדי על רבים מדי, זקוקה למחאה הזו כחלק מתהליך הבראה. אין צורך לבטל את המחאה גם אם יהיו בה קולות צורמים ומעצבנים. זה טבעה של המחאה. אבל המחאה הזו תחסל את עצמה אם הקולות הצורמים, אנרכיסטים ואדומים וחוליגנים, ישתלטו עליה. זו תהיה המתנה הטובה ביותר למי שחפץ בהנצחת הסדר החברתי. אסור לתת להם אותה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם