מצב משפחתי: הכירו את זוהרה מדמוני ממושב יכיני
המדור "מצב משפחתי" של אבנר אברהמי ורלי אברהמי. והפעם: הכירו את זוהרה מדמוני ממושב יכיני בנגב הצפוני
הבית: חד קומתי, אדום גג, מוצל דקלים, במעבה המושב, ניצב (כמקובל) על רגליים קצרות. בחזיתו שער ניצחון משני פיקוסים, בעורפו חלקה א' (8 דונם) שפעם עמדו בה חממות והיום היא נטושה.
נכנסים: בקצה מדרכת בטון, במעלה חמש מדרגות, מעבר לשתי דלתות (אחת רשת, השנייה עץ), ניצב שולחן אוכל גדול מכוסה שעוונית פרחונית. הקירות - שפריץ דק דוקרני, הרצפה - טרצו קטן. בהמשך ניצבות שתי ספות ("פינת ישיבה") מתחת למפת העולם עם תצלומים שחלקם שמחים (נכדים, חתונות) וחלקם עצובים.
עצובים: "זה בעלי, מדמוני שלום, עליו השלום, וזה ישי בני".
ישי בני: נפטר ב-2008 מדום לב. זוהרה: "ישן ולא קם, היה בן 42 ועד אז היה בריא, חקלאי, עבד בכפר עזה, מתגעגעת מאוד".
ממשיכים: מימין סלון עם ספרי קודש וגובלן נוף שוויצרי, בהמשך מטבח וארבעה חדרי שינה. רוב החדרים, אומרת, בשביל אורחים, באחד מהם היא ישנה. מציצים. בין מצעי מיטתה מסתתר רדיו שמנגן "רק רשת ג'". עוברים למטבח. על השיש קערת חילבה, על הכיריים שלושה סירים.
שלושה סירים: אחד עם "הריש" (חיטה גרוסה), השני עם מרק עוף (בתוספת בצל, שום וחוויאג'), בשלישי "פתות עם זם" ("מצה של פסח שבורה מעורבבת בריוויון וחריף"). זוהרה מכינה כל יום אוכל, וילדיה ("מי שבסביבה") קופצים לטעום.
היסטוריה נדל"נית: הבית הנוכחי (120 מ"ר) נבנה בתחילת שנות השבעים. עד אז גרה המשפחה ("תשע נפשות") בחדר וחצי. את המשכנתה ממשרד השיכון הפסיקו לשלם באמצע( "אמרו לנו - כולם פטורים").
פרנסות : זוהרה מטפלת בביתה בשני פעוטות (הילה ואיתי) ששוהים אצלה משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים ("אם להורים יש סידורים, אני שומרת עוד שעה, יאללה"). במהלך היום נותנת להם מטרנה וסימילק מבקבוק )(" האמא מביאה את האבקה ואני מכינה"), רסק פירות וירקות מבושלים. אומרת שבתור מטפלת, הכי חשוב זה להיות רגועים ("כל החברות אומרות לי, זוהרה, איזה סבלנות יש לך"). גובה 1,200 שקל בחודש לילד, מקבלת קצבת ביטוח לאומי (כמעט 3,000 שקל), זה מספיק לה, אומרת. מצליחה גם לחסוך ולחלק מתנות לנכדים ("רק כסף, שיקנו מה שהם רוצים").
קורותיה: זוהרה ילידת חמר, תימן, 1942, בכורה מבין שני אחים ואחות. אמה, שהתאלמנה בצעירותה ("אבא מת מכאב בטן"), נישאה בשנית והייתה אישה רביעית לבעלה ("הוא היה חתיך וגם אבא טוב"). ב-1949, עם כל המשפחה, עלתה לארץ ("במרבד הקסמים") וביתה הראשון היה במעברת צמח שלחוף הכנרת. אבא שלה, מספרת, היה מאושר, היה בטוח שהגיע לארץ ש"קוטפים בה ענבים מהחלונות", אבל מצא עצמו במהרה עובד בשדות הקיבוצים. אחרי שנה עברה המשפחה ליכיני.
יכיני: זוכרת מתיחות עם עולים מארצות אחרות ("רצו לגור פה פרסים, ואנשים מהמושב גירשו אותם עם מקלות והם הלכו לתלמי ביל"ו"). אביה ואמה קיבלו רפת עם כמה פרות מהסוכנות וממנה התפרנסו. החליבה הייתה אז בידיים, מספרת, וכילדה חלבה שלוש פרות ביום ("ונהיו
כך או כך: זוהרה, הפועלת החקלאית בת ה-18 שלא הלכה לצבא ("רצינו ללכת, אבל היינו דתיות"), חלמה שמשהו בחייה ישתנה ובערבים יצאה לפגוש חברים במועדון של המושב ("אמרתי, להתחתן יותר עדיף"). ואז זכריה, לימים גיסה (שנשוי לציונה), הציע את אחיו שלום.
שלום: אחיו של זכריה, בן 23, חקלאי מהמושב, הגיע אליהם הביתה לדבר עם ההורים על חתונה ו"אחרי תשעה חודשים התחתנו". - רומנטיקה? "לא הייתה רומנטיקה, אבל ביום העצמאות נסענו לחיפה, לירושלים ולתל אביב".
החתונה: 1961, בית משפחת החתן (מדמוני). הצלם הגיע מרחובות, האורחים בעיקר מראש העין ואשקלון. זוהרה: "היה חורף ועברתי בתהלוכה במושב בבגדי הכלה ופתאום התחיל מבול, אז הכניסו אותי למחסן שהיו בו פלפלים לייבוש וכמעט התעלפתי. אז קראו לחתן ואמרו לו, בוא מהר, תציל את הכלה, היא נחנקת". אחרי החופה אכלו מרק תימני ופתות ("ג'חנון זה רק בשבת"), גרו בבית שקיבלו מהסוכנות (עם נחלה שכללה גם 35 דונם בחלקות ב' וג') ופתחו במלאכת הנישואים.
מלאכת הנישואים: "לקחנו את זה בצורה חיובית, היום צריך יותר שוויון בין גברים לנשים, אבל אז היו חיים מאושרים, רק פה ושם ויכוח". לפרנסתם עבדו בפרדס המשפחתי ("היו לנו לימונים וקלמנטינות") ובהמשך בחממות. חממות: בהתחלה גידלו ציפורנים ("יימח שמה הציפורן, הרגה אותנו") ועברו לוורדים ("הכי אהבתי את זן 'גולדן טיים' בצבע צהוב"). 39 שנים היו נשואים עד ששלום נפטר ב-1999 ("היה חולה לב, בעיה של שסתום"). בת 58 הייתה כשהתאלמנה.
פרק ב': "הציעו לי אבל לא הסכמתי".
הילדים: שבעה. יואב, 50, גר בקריית גת, שלושה ילדים, עובד כקצב בסופר. יואל, 48, גר בצור יגאל, שני ילדים, שירת בצבא קבע, היום מורה להיסטוריה וערבית. ישי (המנוח). אביגיל, 47 (התאומה שלו), גרה בשדרות, שלושה ילדים, עוזרת גננת. ציון, 45, גר באשקלון, שני ילדים, שוטר ("חוקר"). תהילה, 40, גרה בגבים, ורונית, 43, גרה ברחובות, אם לשתי בנות, מסז'יסטית רפואית, עיוורת.
עיוורת: "בגיל 19 פתאום התעוורה", זוהרה, "זה כאב, אבל מה יכולתי לעשות, פניתי לאלוהים ולא עזר". מספרת שרונית נישאה אחרי שלקתה בעיוורונה לחוקר צעיר באוניברסיטת תל אביב ("מדען מוח") ששמו יובל.
יובל: "הוא לא מלאך, הוא שני מלאכים". זוהרה מספרת על המפגש: "רונית הייתה בחתונה של אחותו והוא עשה לה שלום ביד ושאל, למה את לא אומרת לי שלום בחזרה, והיא אמרה, כי אני לא רואה, והוא נתן לה את הטלפון שלו ואחרי שנה התחתנו". וההורים שלו: "אחלה אשכנזים מרחובות".
עוד משהו: "עזרתי להם עם הילדים בזמן הלימודים ויובל לקח אותי לפריז לטיול".
סדר יום: זוהרה קמה בשש וחצי ("מעצמי"), מתקלחת ("דבר ראשון"), שותה תה לואיזה בלי סוכר (" דבר שני"), בודקת רמת סוכר ("יש לי מכשיר עם דקירה"), אוכלת פרוסה (" לחם קל"), מזריקה לעצמה אינסולין, "שותה כדור לחץ דם" ובשמונה מקבלת את פני הילדים. בהמשך תעשה להם רסק פירות ובמקביל תתחיל לבשל למי שיבוא (אורז, מרק ופתות). ב-12 תגיש צהריים לקטנים, בהמשך תצפה איתם בטלוויזיה.
טלוויזיה: ערוצי ילדים וגם "חשופים" ו"לחיי האהבה", סדרות אהובות עליה בערוץ 24. בארבע , אחרי שההורים אוספים את הילדים, זוהרה עולה על הקלנועית שלה ("אפיקים", יד שנייה, 11 אלף שקל) ונוסעת ליעקב אחיה, שגר בכניסה למושב, שם תתכבד בסנדוויץ' (טונה או גבינה) שתכין מלכה גיסתה. בשמונה חוזרת הביתה לראות טלוויזיה. צופה לדבריה בכל הערוצים חוץ מחדשות ("לא רוצה לראות"). לישון הולכת עד עשר, מעדיפה "מול אייל גולן", או עם הרדיו במיטה.
שלושת הגדולים: 1. שושנה דמארי. 2. עפרה חזה. 3. ציון גולן.
מדינת ישראל: "תראה איך התפתחה יפה, תראה כמה מכוניות".
שלום: "אני מוותרת על השטחים".
צבע אדום: "אין אצלי ממ"ד, אני הולכת מתחת למשקוף עם הבטון. לא מפחדת מקסאמים, הכל מאלוהים".
אלוהים: "אני לא דתייה כמו החרדים. בשבת לא נוסעת ולא מבשלת, אבל תפילות לא מתפללת, מה שאמת אמת". אומרת שיש שלושה דברים שאישה חייבת - "נרות שבת, חלות וטהרת המשפחה".
דיור מוגן: "מי שהולך לחפש פינוקים, מת מהר".
המוות: "עד 90 מספיק לי, שאף אחד לא יחליף לי טיטולים".
צוואה: "תהיה, ויהיה שוויון בין כל הילדים".
בחירות: "אני ביבי, ש"ס יותר מדי מגזימים".
פספוס: "שלא הוצאתי רישיון. זה הדבר שהכי כואב לי".
האושר (בסולם מ-1 עד 10): 8.
עדכון אחרון: "יובל (של רונית) מקבל היום דוקטור".
יכיני - מושב דתי בצפון הנגב, על שם אחד מבני שמעון, הוקם ב-1950 על ידי עולים מפרס, פורק ונבנה מחדש ב-1952 על ידי יוצאי תימן. בתחומו שכונת סטודנטים שלומדים במכללת ספיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם