הנבואה האמיתית של 1984
כיצד קרה פתאום שהתקשורת השמאלנית מתלוננת על משטרת מחשבות מצד הימין? תגובה ליריב בן אליעזר
בתדרוך לקראת תהלוכות המחאה נשמעו מסרים הדומים להפליא לאלה אשר שמעתי בתקופת ההתנתקות מגוש קטיף. איך לשתוק מול שופט ואיך למשוך תשומת לב תקשורתית. עד אשר בא מאמרו המעניין של ד"ר יריב בן אליעזר, חוקר תקשורת ועוסק בה כל היום, והחזיר עטרה ליושנה. ד"ר בן-אליעזר מרבה בשבחו של הספר "1984" ומנסה להקיש ממנו אל תקופת המחאות האקטיביות שאינן אלא רצון למהפכה. ההקבלה ממש לא במקומה. נסביר.
שנה לפני מותו של חוזה מדינת היהודים הרצל, נולד הסופר האנגלי, אריק בלייר, הוא ג'ורג' אורוול. שנה אחרי הקמתה של המדינה, הלך לעולמו. אורוול תקף את המשטרים הדיקטטוריים, למרות היותו סוציאליסט. איש הגון היה. בספרו "1984" מוצגים מונחים המדמים להפליא את הלך הרוח והמחשבה במדינת החושבים נכון.
"חבר המפלגה חי משעת לידתו ועד מותו תחת עינה הפקוחה של משטרת המחשבות. אפילו בשעה שהוא שרוי לבדו..". האמת היא שכולנו חברי מפלגה על כורחנו. מול אמצעי תקשורת אתה יכול בקלות להימצא לבד.
לו היה מבקר בארץ ישראל חוקר מדעי המדינה או איש תקשורת מובהק היה מזהה די בקלות שמשטרת המחשבות הישראלית מצפה לך ולי בכל פינה.
כמות האקטואליה הנשפכת מעל כל במה מבהילה ברגע שהיא מוצגת. אם התעוררת, נניח מעט לפני שש בבוקר, הנך מותקף בכותרות העיתון החושב, העיתון של כולם, בידיעות ראשונות ואחרונות. אם איכשהו הצלחת להימלט מכותרות הבוקר, יומן הרדיו יאגוף אותך שעתיים שלמות.
המהדורה המרכזית של גל"צ תקלוט אותך בטרם תפסת תנומה קלה. כל רבע שעה עדכון חדשות, וכל מחצית השעה "מבזק" באורך חדשות צהריים. ההמשך ידוע, הכל דיבורים, אורח לשעה, שידורי חדשות טלויזיוניים, אין מנוחה. כמעט כל המגישים, העורכים, והאורחים בתוכניות אקטואליה מרכזיות וגם שוליות, הינם מהצד שד"ר בן-אליעזר חושב שהוא לפתע מקופח.
בעצם, במשך שנות דור, אילפו אותנו על-פי "שיחדש" של אורוול. בן-אליעזר מחזיר אותנו אל תקופת
גם אם ייכתב בספרי הקודש של כל אומות העולם שהתמונה המפורסמת מכיכר ציון של יצחק רבין ז"ל עם כאפיה של עראפת, היא מבית מדרשו של אבישי רביב, סוכן השב"כ, עדיין יראו את התמונות בהקשר היחיד הקיים היום: הימין רצח את רבין. בתקופה ההיא כונו מחבלים כ''לוחמי חופש'', נרצחים (יהודים כמובן) בהמוניהם נקראו כ"קורבנות שלום" אולם אנרכיסטים וארגוני שמאל קיצוני מכונים ''פעילים פרו פלסטינים'' ''לוחמי זכויות אדם". אולי נוכח החורף המוסלמי ששחיטת ילדים ואונס נשים בסוריה יתעדכן ה"שיחדש"?
עוד מוסיף אורוול ידידנו, "חבר המפלגה מצפים ממנו שלא יהיו לו רגשות אישיים ואף לא הפוגות בהתלהבות. את רגשי אי-הסיפוק שהם פרי חייו הריקים, שוקדים לכוון כלפי חוץ ולתת להם פורקן בתחבולות כגון שתי דקות שנאה".
האמת, ישנה הפוגה כלשהי בהתלהבות מהשלום הסורי, ותהליך השלום מת. ובכל זאת יפמפמו בכל הזדמנות ראויה "זה רק ענין של זמן", עד אשר נברח מהשטחים ועוד כל מיני נבואות שווא. שתי דקות שנאה? הלוואי. כל מגזר בתורו, אתמול שנאת ש"ס, היום המתנחלים, שלשום הליכודניקים, ומחר החרדים וחוזר חלילה, שהרי יש יותר משתי דקות ביממה.
אריק בלייר, כמו נביא, מתאר בספרו את מה שהוא רואה במו עיניו ולא בעיני רוחו את המתרחש בשדה הקומוניסטי, גם על אדמת בריטניה. והוא לא ידע כמה נביא הוא. איכשהו עולה מכל השיח התקשורתי בארץ, לפחות בשנה האחרונה, שהאמת נמצאת כולה בצד האחד של המתרס. לכך התכוון אורוול בדברו על מיניסטריון האמת.
שלוש סיסמאות ישנן ל"מינסטריון האמת": מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות ובערות היא כוח. על מלחמת השלום וקורבנותיה יְסַפְרו המצבות, היתומים והאלמנות. בתקופת הסטיקרים על המכוניות היו כאלה שמן הסתם עבדו במינסטריון האמת ומחברי ה'שיחדש" גם יחד: "לוחם בעד השלום".
עוד ממכמניו של אורוול: "דו-חושב פירושו הכוח לאחוז בשתי דעות מנוגדות בעת ובעונה אחת". כך מלמדנו אורוול. עוד הוא מוסיף: "האינטלקטואל המפלגתי יודע באיזה כיוון עליו לשנות את זיכרונותיו..". כמעט כל ימי קיומה של משטרת המחשבות מבית השמאל הישראלי שזורים בניסיון לאחוז בשתי דעות מנוגדות בו-זמנית.
כמה פעמים שמעתם מהצד השמאלי של המפה את המשפט: "יש לשמור על האופי הדמוקרטי של המדינה, על שלטון החוק ועל בית המשפט". האם מישהו ספר כמה פעמים המילה "דמוקרטיה" נשמעת מפיהם של שועי הארץ במערכת המשפט, הפרקליטות, ובעיקר בין בקרי המציאות?
ולפני שנה בדיוק בחרו להם מונח דו-משמעי "מחאה-חברתית". את מה שאמרנו כבר לפני שנה, ימים ספורים מאז תחילתה של "המחאה", שהמחאה החברתית אינה אלא ניסיון למהפכה יסודית שלא דרך בחירות. זו הייתה מחאה של עשירים מרקסיסטיים מתוך השמנת על גובה הקצפת. אין כמו ח"כ זהבה גלאון, ברגע של יושר, המאשרת שדברי אלו נכונים עד מאוד.
ד"ר בן-אליעזר תומך כנראה במחאה החברתית, זכותו כמובן. חובתו כאיש תקשורת היא להמשיך את השינוי המבורך שמתרחש היום: גם קולות המתנגדים למתנגדי המשטר, צריכים להישמע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם