הפסיביסט הכי אקטיבי
שמיר השקיע בארץ את כל תעצומות נפשו, אך הוא האמין שהדבר הנכון הוא לא לעשות כלום. מאומה. לא מסיבות אישיות אלא מסיבות לאומיות
יצחק שמיר היה איש חזק במידה יוצאת דופן. פיזית, מנטלית, נפשית. ואפילו בשבילו, ניהול וניווט המדינה היהודית במים הכל כך מסוכנים במזרח התיכון היו משימה קשה, על גבול הבלתי אפשרית. הוא השקיע בה את כל תעצומות נפשו. מבחינתו, המטרה הייתה ברורה ופשוטה: שלא יקרה כלום. לא לעשות דבר. הוא האמין שזה הדבר הנכון לעשותו. מאומה. לא מסיבות אישיות, קואליציוניות או הישרדותיות, אלא מסיבות לאומיות.
שמיר האמין בכל לבו שכל צעד לכל כיוון שהוא מהווה איום מסוכן על הביטחון הלאומי והקיום היהודי בישראל. לו יכול, היה מקפיא את המצב, מכניס את האזור כולו לפורמלין. הוא חשב שהזמן פועל לטובתנו. הפרדוקס הוא שכדי לא לעשות כלום, כדי לשמור על הקיים, השקיע שמיר אנרגיה אדירה. הוא היה הפסיביסט הכי אקטיבי בעולם. ולמרות הכל, בסופו של דבר נגרר בשערותיו לוועידת מדריד, שהשיקה תהליך שלום אזורי, שלא היה אמור להוביל לשום מקום מבחינת שמיר, אבל גרם לו כאב ראש נוראי. בסוף באו רבין ופרס עם אוסלו וגאלו אותו מייסוריו.
לא עניין אותו כסף, לא משך אותו כבוד
יצחק שמיר לחם כל חייו למען העם והמדינה. קלישאה שבמקרה שלו אין נכונה ממנה. מהמחתרת, שם הפגין עצבי פלדה, יכולת עמידה על אנושית ואומץ אישי, דרך המוסד ועד יו"רות הכנסת, משרד החוץ וראשות הממשלה.
הוא האמין שבשביל המדינה מותר לשקר, מותר גם להרוג. כשמוכרחים. והוא היה אחד האחרונים מבין מנהיגינו שלא השתדל לעשות גם לביתו, לא ניצל את מעמדו כדי להתעשר ולא צבר לעצמו הון, חווה, טירה או דירת פאר במרומי המגדל.
דור שהולך ונכחד לטובת שורת מנהיגים חדשה, צינית, שמסורה אף היא למדינה, אבל בראש ובראשונה לעצמה. יש מנהיגים שסוגדים לכסף, יש כאלה שרודפים אחרי הכבוד, אצל שמיר לא היה לרגע ספק: לא
עניין אותו כסף, לא משך אותו כבוד. שלומה וביטחונה של מדינת ישראל, הם ורק הם היו בראש מעייניו.
הוא היה אידיאולוג, איש ארץ ישראל, איש ימין שלא האמין לערבים ולא חלם על שלום (אם כי השתדל להתרחק ממלחמה). יחד עם כל זה, הוא הכיר מצוין את מגבלות הכוח ואת גודלה האמיתי, היחסי, של ישראל.
הוא חסם בגופו (יחד עם דוד לוי, דן שומרון ואריה דרעי) את הניסיון ההרפתקני לשגר את חיל האוויר למדבריות עיראק במלחמת המפרץ הראשונה. הוא המציא את ה"נו, טוף" ואת "הערבים אותם ערבים והים אותו ים". בשנותיו האחרונות לא הספיק להיווכח שגם הערבים כבר לא מה שהיו פעם (וחבל), אם כי על הים תמיד אפשר לסמוך.
אקו"ם