הפסדנו בכל העולמות
התגובה נגד הכרזת כנסיית המולד כאתר מורשת עולמית הופכת את ישראל לקטנונית
לא צריך להיות מתנגד עקבי לכיבוש כדי לראות את האיוולת בתגובה הזו. אתרי מורשת עולמית הם אתרים החורגים מחוץ לזמן ולמקום, ובוודאי מעבר לכותרות העיתונים של אתמול. הם סמני דרך של הציוויליזציה האנושית. הם נועדו לקרב בין עמים. מערות האדם הקדמון שהתגלו בנחל שבכרמל אינן שייכות ליהדות, גם אם ארכיאולוגים יהודים (ואולי לא רק) חשפו אותן והפכו אותן לאתר ראוי.
כנסיית המולד היא אתר מעורר השראה. למרבה הצער, נמנע היום מישראלים לבקר בה באופן חופשי, ואין צורך להיות נוצרי או מוסלמי או בן דת כלשהי כדי לחוש את הד הדורות העולה ממנה.
"הסברה ישראלית" היא עניין פתלתל ובעייתי בהגדרתו. קשה מאוד להסביר למי שאינו ישראלי את מערכת היחסים בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים בשטחים, והשטחים עצמם. כשאתה מנסה בכל זאת להסביר, העיקרון אינו להביע רעיונות הנראים למסביר צודקים ואפילו מוחלטים, אלא לשמוע את ספקותיו של המאזין ולחבור למשותף.
אז הנה, יש משותף. מורשת עולמית היא נושא שבקונצנזוס. זה הרגע לברך על ההחלטה של אונסק"ו, אלא אם כן הוא ארגון מושחת וזולל יהודים, ואז יש לדחות בבוז את ההחלטה על נחל המערות.
זה הרגע לבוא ולומר: יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה, ואולי גם רחמנא ליצלן לברך את הפלסטינים על ההישג. אבל התגובה הישראלית רוצה ליהנות מכל העולמות: גם להציג את אונסק"ו כמוסד שכולו שיקולים זרים וגם לברך על הבנתו העמוקה בענייני מורשת. והתגובה, כרגיל, היא הפסד בכל העולמות: ישראל יוצאת שוב קטנונית, חסרת מעוף ומלאת בוז לאתר שאליו כל הנוצרים בעולם נושאים את עיניהם.
מאחורי התגובה האומללה עומדת כנראה תפיסה משפטנית: אם ישראל תכיר באתר מורשת שהוצע על ידי הפלסטינים,
מצד אחד, הטענה שהמצב בשטחים בלתי הפיך, העובדות בשטח נקבעו, כמעט חצי מיליון מתנחלים חיים בכל אתר ואתר. מצד שני, הפלסטינים אינם רשאים לקבוע כל "עובדה בשטח". הטיעון הכפול הזה לא עובד. אם "שכונת חאפ", עם אולפנה או בלעדיה, היא דגם ההתנהלות בשטחים, אז כולם חוטפים.
בתוך מלחמת המחטף הזו, חטיפה של אתר מורשת עולמית למוסד נוצרי על ידי ראש ממשלה פלסטיני היא טיפה קטנה בנחל השוצף של שלטון ישראל בגדה המערבית, שאיש אינו יודע לאן הוא מתכוון לשפוך את מימיו.