מתמסרת בקושי
איך מצליחים לנטוש את הפחד ממחויבות, אחרי שמטפחים אותו כל כך הרבה שנים?
ממש שמחתי בשבילו, אבל משהו לא נראה לי הגיוני. מאז שנפרדנו לפני כמאה שנה, אני התחתנתי, התמסדתי וגידלתי ילדים שכבר עברו אותי בגובה, ואילו הוא התמקד ברווקות הנצחית. בכל פעם שנפגשנו הוא היה מספר את אותו סיפור - פעם על זאת, פעם על אחרת, והדבר היחיד שהיה ברור, זה שהוא נכנס למשבצת מהסוג שכשנשארים בה קצת יותר מדי זמן, בדרך כלל כבר לא יוצאים.
וואו, התפעלתי. איך מצליחים לנטוש יום אחד את הפחד ממחויבות, אחרי שמטפחים אותו כל כך הרבה שנים? לדעתי אתה יושב על רב מכר, אם רק תצליח להסביר את זה במילים. לא יודע, זה פשוט קרה, הוא גמגם. מה זאת אומרת, חקרתי. החלטת להתפשר? האמת היא שלא, הוא אמר. אז מה כן, שאלתי. הפחד להישאר לבד גבר על הפחד להתחייב? או שחווית סכנת חיים שגרמה לך לחשוב על הכל מחדש ולהעדיף לבחור בשביל אחר?
ממש לא, הוא אמר. זו לא הייתה החלטה רבת משמעות, מאמץ ענקי או התגלות שמימית. פשוט הבנתי שגם אם אני לא רוצה להיפרד מנעורי, החיים כבר הפרידו בינינו בכל מקרה. אהה, אמרתי בכובד ראש. הסכמת להתבגר. הוא חשב לרגע ואז אמר, לא, אני לא חושב שזה ככה. זה לא היה להסכים לגדול, אלא להסכים להיכנע. להיכנע למה? שאלתי. למציאות ולאהבה, הוא אמר. וברגע שזה קרה, בבת אחת התחלתי גלגול חדש באותו רצף חיים.
עזבתי אותו נפעמת. מה זאת אומרת להסכים להיכנע? מצד אחד זה נשמע תבוסתני, מצד שני היה משהו בנימה שלו ובברק בעיניו שרמז בדיוק על ההפך. הזיכרונות מהתקופה שבה היינו זוג התחילו להציף אותי, ובמבט לאחור הודיתי שכבר אז הייתה בינינו תחרות צמודה בשאלה מי הכי ילדותי ומי יותר מפחד ממי.
לכאורה, אני ניצחתי, כי בסוף עזבתי והוא נשאר רווק בעוד אני התחתנתי עם מישהו אחר. אבל במחשבה שנייה, אולי זה לא נכון. בזמנו שנינו פחדנו ממחויבות, אבל מי מאיתנו פיצח בסוף את הקוד? זה שהתחתן ראשון או זה שנדרשו לו שנים, אבל בסוף באמת נפל לו האסימון?
במשך היום המילים לא הפסיקו להדהד לי בראש: להסכים להיכנע. למה זה רודף אותי, תהיתי. אולי מפני שאני אף פעם לא באמת נכנעת, אלא רק מקבלת החלטות? בעצם, כך אני תמיד מתחייבת. מתוך הבנה שאם לא אעשה את זה, לא באמת אוכל להתקדם. כנראה שלא במקרה האקס ואני מצאנו שפה משותפת לפני שנים. שנינו סובלים מאותה תסמונת, וכל אחד בחר להמשיך איתה אחרת את החיים.
הוא התפזר מבחינת בחורות, ואני התפזרתי בתחומים אחרים. הפחד ממחויבות זוגית לכאורה הסתיים כשהתחתנתי, אבל הבעיות פשוט זלגו לתחומים חדשים. נדמה שבמקום להתמקד כמו קרן לייזר חדה, אני עדיין אחת שיורה יותר מדי לכל הכיוונים. מדי פעם עוצרת את תת המקלע, מתחייבת למשהו וממשיכה שוב לירות. אז האם התגברתי על הפחד שלי ממחויבות או שאני סתם מספרת לעצמי סיפורים?
אולי בכלל טעיתי כשאמרתי שאני מפחדת ממחויבות, כי להתחייב דווקא הצלחתי. התחייבתי לבן זוג, התחייבתי לאהוב, התחייבתי לאמהות והתחייבתי למקצוע. אבל משהו אצל האקס היה אחר. התקשרתי אליו שוב ואמרתי: תקן אותי אם אני טועה, אבל אני חייבת לדייק, כי אני כותבת על זה טור. זה נכון שאתה לא מדבר כמו מישהו שהתחייב, אלא כמו מישהו שהתמסר?
זאת בדיוק המילה הוא אמר לי. מחויבות זה מאמץ, זה נחישות, זה קושי, ומה שעשיתי זה לא להיכנע. זה להתמסר. לשחרר את הרעיונות שבנו לי את העולם, כי הם מחסומים ולא אבני בניין. למשל, אשתי קנאית, ובעבר מבחינתי זה היה "דיל ברייקר". ובכל זאת, אני מת עליה ואני בולע את הגלולה, כי זה פרט שולי בתמונה הגדולה.
וכן, כשאת כותבת את הטור, אז בלי שמות בבקשה. סגרתי את השיחה ופתאום הבנתי שפשוט התבלבלתי בהגדרות. סיפרתי לעצמי שאני מפחדת ממחויבות, והצלחתי לכאורה לעבור על המכשולים ולהתגבר. אבל בפועל, אני בכלל לא מפחדת ממחויבות, ולכן גם אין לי קושי אמיתי להתחייב. הבעיה האמיתית שלי היא להתמסר.
התקשרתי לחברה לחוות דעת נוספת. עזבי, היא אמרה. את מרדנית. לדעתי את בכלל לא יודעת מה זה להתמסר. את בטוחה? שאלתי. איך אפשר לדעת אם אתה יודע משהו שאתה לא בטוח שאתה יודע מה הוא? חשוב שתנסי להגדיר התמסרות, היא אמרה. כי כשיש לך פחד להתמסר זה מחלחל לכל תחום בחיים - לזוגיות, לקריירה, לאהבה, לחברים, לבית, לחשיבה. זה מחלחל אפילו לדחיית הרגע שבו אדם גוזר על עצמו להגדיר את המילה להתמסר.
הייתי חייבת לסתור אותה, אז הלכתי לוויקיפדיה, וזה מה שמסתבר: "התמסר" משמעותו מסר את עצמו בידי משהו או בידי מישהו, ויש אפילו ציטוט - "ושיתאהבו האחד על חברו עד שיתמסרו למות על אהוביהם". זה נורא רומנטי, ולכן מיד עשיתי קונטרה, וניסיתי להגדיר דווקא את הפחד להתמסר: הפחד לשחרר הכל, ולתת את עצמך, אבל לחלוטין. הפחד לתרום את גופך למדע בעודך בחיים. ממה נובע הפחד לשחרר? כשמדובר בי, לפחות, זה הפחד לשחרר את השליטה.
לשחרר את הספק. לשחרר את הפחדים. פשוט ללכת עם משהו ולהגיד - מה שיהיה יהיה. ואולי זה פשוט הפחד לסמוך על אחרים. בעצם, להתמסר זה לשחרר את השכל, ובכך לתת לרגש באמת להשתחרר. מי שלא מצליח לעשות את זה נשאר לכוד באחיזה שלו, ומי שכן, אולי הופך יותר פגיע, אבל גם חופשי יותר.
נאנחתי. אי היכולת לשחרר ממש לא אומרת שאתה לא יודע להתמסר. הנה, עובדה: אני מסורה לדרך החיים שבה בחרתי. כלומר, כרגע אני רק מתמסרת לפחד, במקום להתמסר למטרה.
אין מה לעשות, כשהאמת יושבת שם על השולחן לפניך, קשה להגיד שהיא לא קיימת. מה שכן, אפשר לנסות לאלתר. אז החלטתי להתמקד בעובדה שבסוף האקס המיתולוגי שלי הצליח להתמסר לפני, ינעל אחותו. למישהו אולי יש רעיון איך אוכל ליישר איתו קו הכי מהר?
סטטוס: "אדם חייב להיכנע למי שהוא כדי להפוך למה שהוא יכול להיות". (ריינהולד ניבור)
מייל: lsigan@netvision.net.il
פייסבוק
בלוג בהאפינגטון פוסט
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם