רוצים שוויון: ומה לגבי השאלה האמיתית?
החלוקה הרגשית והשבטית של הציבור בישראל מונעת מאיתנו ליזום פעולה מאוחדת ופוליטית. התיוג לימין ולשמאל ממשיך לשתק אותנו
ישראל, הייתי בוודאי משוכנע גם בסוף השבוע האחרון שביבי שיחק אותה. אחרי שנראה כמי שנלחם עד כלות בוועדת פלסנר, עד כדי פיזור שרירותי שלה, הנה ראש הממשלה נסוג לכאורה.
הוא מסכים להסכים למסקנות שהציג יוחנן פלסנר (הוא, ולא הוועדה שחדלה מלהתקיים ורוב חבריה התנגדו לדבריו): המלצות חלשות, לא ישימות - ספק אם איזשהו חרדי בן 23, עם שניים וחצי ילדים ועלות של קצין בקבע, יגויס באמת לצבא - ומגובות בסנקציות שקל למסמס אותן. ציבור המוחים יחשוב שקיבל את שלו, וכשיתעורר בבוקר ויראה שמדובר בלאה ולא ברחל, בחוק טל אפילו לא משופר ולא בגיוס לכל, כבר יהיה מאוחר מדי.
האמת היא כמובן הפוכה: נתניהו מנהל את המשבר הנוכחי באותה דרך מבוהלת, זגזגנית וחסרת עקרונות שבה הוא מנהל כל דבר. הוא לא משחק פוקר עם שאול מופז, שכבר קבר את עתידו הפוליטי במו ידיו. הוא לא מכופף את ידי החרדים, שמחכים בצד שהחילונים יגמרו לשחק עם עצמם, הרי ביבי כבר הודיע להם שהם ינצחו. הוא לא מגלה קור רוח או אפילו דעה משלו.
אזרחי ישראל, שקראו בדוח המבקר איך התקבלו החלטות בעניין טכני-מבצעי (המשט הטורקי), וקיבלו מדוח אחר תמונה מבהילה לגבי איך החלטות הממשלה אינן מתבצעות (שירותי הכבאות), רואים בשבוע האחרון את ראש הממשלה, שיש לו קואליציה של 94 חברים, מתנהל כאילו הוא מנהיג סיעת מיעוט חסרת כוח.
במקביל הם מתבקשים פעם נוספת להאמין שבניגוד לכל זה, את הדברים החשובים באמת נתניהו מנהל בשום שכל, קור רוח וראייה למרחוק.
בטלוויזיה התייחסו אתמול לעצרת בתל אביב במונחים של מספרים. זהו שריד אנכרוניסטי מימי מלחמת לבנון הראשונה: אז הקפידו הימין והשמאל שבכל הפגנה יהיו יותר אנשים מאשר בזו של המחנה היריב מהשבוע שעבר, כל הדרך עד הפגנת ה-400 אלף, שהיו או לא היו.
מה המשמעות של 5,000, 15 אלף, או 20 אלף מפגינים במוזיאון? זה באמת משנה משהו בלחץ הפוליטי על נתניהו ומופז? הרי לא מדובר במאות אלפים שיעמדו יום ולילה בכיכר תחריר.
בכל הצדדים של המפה הפוליטית יודעים שמדובר בעשרות מנדטים שמבקשים להם בית לפרוק בו את זעמם על איך שהדברים נראים. ממש לא חשוב כמה מהם הטריחו עצמם אתמול לפקקים בשדרות שאול המלך, להפגנה שאורגנה בכזו חובבנות, עד כי כשהנואם
מילה על ההפגנה עצמה: כדרכם של ישראלים טהורי עיניים, שמתייחסים למילה "פוליטי" כאילו זו קללה, הקפידו מארגניה שאף אדם שמעז ללבוש את חליפת הפוליטיקאי לא ינאם בעצרת הכל כך נקייה שלהם. בישראליות, ראשם היוצא של השירותים החשאיים עדיף על אדם נבחר, אפילו מישהו כמו מופז, שהיה עשוי לחייב את עצמו אתמול בלחץ הכיכר למשהו קיצוני בהרבה ממה שהתכוון.
כל זה לא משנה הרבה. אחרי שיסיים לטעות, נתניהו יעצב את הפתרון שכולם יודעים שיקרה: הצעת חוק שמשמעותה האמיתית היא טל במסווה, שתעבור איכשהו את בג"ץ ואחר כך תיעלם במבוך הביורוקרטי-פוליטי.
אבל את השאלה האמיתית לא מעלה המערכת הפוליטית, וגם לא המפגינים בכיכר. העלו אותה בסוף השבוע עמיתי אראל סג"ל וקלמן ליבסקינד, ששאלו את חבריהם להשקפה הפוליטית ולאמונה למה הם מתנזרים מהשתתפות במאבק.
התשובה, חבריי הטובים, מדכאת: גם בשנת 2012 החלוקה הרגשית והשבטית מונעת מאיתנו פעולה פוליטית של ממש. התיוג לימין ולשמאל, שאינו קשור לקו הגבול העתידי אלא לשאלות של השתייכות, צבע, כיפה על הראש וקרקע גידול, ממשיך לשתק אותנו.
הוא מונע פעולה מאוחדת ויעילה מאנשים שיש להם אינטרס משותף: שהמדינה הזו, שהקמנו כדי לשרת אותנו כשם שאנו ממלאים את חובותינו האזרחיות בשירותה, פשוט תעשה את זה. וכל עוד זה ימשיך להיות המצב, ממש לא חשוב כמה אנשים יבואו להפגנה במוזיאון, ואיזו קומבינה ירקח ראש הממשלה כדי להציל את הכותרת של מחר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם