הגיע הזמן להחזיר את אריק שרון הביתה
יותר משש שנים הוא שוהה בחדר מנוכר. אתם יכולים לבקרו מדי יום אבל כשתחזרו לביתכם הוא יישאר לבדו, רחוק מפיסות חייו. קחו אותו בחזרה לחווה. טל אריאל אמיר כותבת מתוך כאבה האישי לעומרי ולגלעד שרון
זו פנייה שנכתבה מהלב, מניסיון אישי, מתוך כאב, מרצון עצום להקל על כל חולה מונשם ועל האיש ששוכב היום לבדו בשיקום הנשימתי בתל שומר השומר - אבא שלכם, אריאל שרון.
מבטיו הפכו מלאי הבעה. עיני הזית הבוהקות שלו הפכו לפיו ובעזרתן התקיימה התקשורת. במצמוצים, בלוח אותיות ובעיקר תוך שימוש במימיקת פנים יצירתית. מדי פעם הזיז אבא שלי את שפתיו, פער את פיו וניסה להפיק צלילים מגרונו, אבל המילים לא פרצו את המחסום שיצר צינור ההנשמה. רק לפרקים עלתה משפתיו בת קול לא ברורה שדמתה לנהמה של חיה פצועה.
אבא שלי היה זכאי לשהות במוסד שיקומי או סיעודי, אבל החלטנו להביאו הביתה. שום טיפול של צוות בית חולים לא ישתווה למגע המשפחתי, לאהבה המורעפת, לליטופים, לתחושה כי גם בעת מחלה תתייצב המשפחה לצדו. לאביכם מגיע יחס זהה.
יותר משש שנים הוא שוהה בחדר מנוכר, סביבו אחיות ומטפלים הזרים לו. כן, אתם יכולים לבקרו מדי
בנובמבר 2010 הבאתם אותו הביתה לסופשבוע ואמרתם שהיה נפלא, ובינואר השנה הבטחתם שהוא חוזר לחוות השקמים, להמולת המשפחה, לריחות החביתה, לאוויר הטבע הנקי. אבל יולי כבר הגיע והבית נראה רחוק. אפשר גם אחרת. צריך להתגבר בעיקר על הפחד. לא משהו שמשפחותיהם של לפחות 500 חולים בישראל לא צלחו, גם כאשר מצבם הכלכלי אינו מזהיר. זו רק שאלה של רצון, וגם של הקרבה.
ולא יהיה קל. בבית יסתובבו מטפלים צמודים, אולי קירות יישברו והחדר ייראה כמו נתלש מבית חולים. מוניטורים, בלוני חמצן, מיטה מיוחדת, כיסא גלגלים ואינספור מכשירים שרק משפחות חולים מסוגו מכירות.
דווקא ברגעים קשים אלו, כך גילינו, נחשף בפנינו פרצופה היפה של קופת החולים, במקרה שלנו "כללית הנדסה". המסירות שלהם לחולים המונשמים המטופלים בביתם אינה אופיינית למערכת הבריאות הישראלית. אח ורופא היו זמינים בכל שעות היממה, והצוות הטכני התגלה כמסור במיוחד. מעולם לא נחסכו מאיתנו מזרקים, צינורות שאיבה, פילטרים, תכשירים, ובעיקר זכינו לאוזן קשבת.
כן, היה קשה. קשה מאוד. אדם קרוב ואהוב, שרק אתמול היה חיוני ונמרץ, דעך מול עינינו בכאב וייסורים. החסכונות נאכלו ואמא התרוצצה אחרי התרופות, התזונאית, מומחה לפצעי לחץ, וספקי המזון המיוחד. הלקסיקון המשפחתי התמלא במושגים רפואיים המוכרים למשפחות במצבנו.
אבל תמיד ידענו, לאורך כל הדרך ובמיוחד עתה – ההחלטה להביא את אבא הביתה לא תסולא בפז. והוא היה אמיץ עד לרגע האחרון. למרות הקושי תמיד חייך. מדי פעם שלח מבטים מוקירי תודה מבעד לחלון חדרו, ובהה בברושים הלימוניים ובגרניום הצבעוני העולץ.
היום, אל הכאב והגעגועים שמסרבים להרפות, מתגנבת גם תחושת השלמה. זכינו להקל על אבא. נצרנו כל דקה יקרה עמו, והוא קיבל זמן איכות עם שלוש בנותיו וששת נכדיו.
עומרי וגלעד, קחו את אביכם הביתה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם