למרות הצפיפות: ההזדמנות הירוקה של הערים
המרחב העירוני בישראל הופך למלכודת חום. הבטון שולט, הרוח נחלשת ויותר ויותר כלי רכב על הכבישים מזהמים את האוויר ומבזבזים דלק מיותר על חיפושי חנייה. המצב אבוד? אולי זה הזמן להפוך את ערי ישראל ליעילות, חכמות וירוקות יותר
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
מרכז וודרו ווילסון בוושינגטון שנדרש לסוגיית העיוּר במאה ה-21 טוען שניהול ההון ואוצרות הטבע, מציב בעיות מורכבות ביותר בפני רשויות מוניציפליות. על הרשויות, קובעים במרכז, למצוא מענה הולם לבעיות אקולוגיות, אנרגטיות; לבעיות של אי-שוויון או עוני; לבעיות זיהום אוויר, מים, ביוב וסביבה ולהידלדלות משאבי טבע.
◄עשרת הדיברות לעיר ירוקה
◄ערים ירוקות: מעבדות להגנה על האקלים
◄עלו על הגל: מי הערים הכי ירוקות בישראל?
◄עיר ירוקה צריכה תוכן סביבתי ולא שלל סיסמאות
גם מנקודת מבט אקלימית, "הבעיה האורבנית" ממשית. משבר האקלים מכה שוק על ירך את המרחב העירוני. בעוד הטמפרטורה והלחות – לפי דוח של הפאנל הבין ממשלתי לשינוי האקלים מ-2007 – מאמירות בהתמדה ברחבי העולם, הן מאמירות יותר במרכזים עירוניים לעומת פרברים או בפרובינציה.
ישראל איננה חריגה. רוב התושבים בישראל כבר חיים בערים ומגמת ההגירה הפנימית, מן הקרתני אל האורבני, מתעצמת. כמו בטוקיו, גם הטופוגרפיה של המרחב העירוני הפוסט-מודרני בישראל הופכת אותו למלכודת חום: הבנייה הצפופה והגבוהה מחלישה רוחות ופוגעת בסירקולציה הכה-נחוצה להסטת חום; האספלט והבטון אוגרים חום ויוצרים עודף חום מלאכותי; הקירור והמיזוג
אכן כן, הנתונים מדברים על למעלה מ-60 אחוזים של פליטות פחמן דו-חמצני הנובעות מבנייה ובניינים. התופעה נקראת בעגה המקצועית "אפקט אי החום העירוני".
תשתית התחבורה הפרטית הנוכחית מנציחה את מעגל הקסמים והופכת אותו לדטרמיניסטי. יותר כלי רכב פרטיים על הכביש פולטים יותר חום, יותר פחמן דו-חמצני וכורכים את הקיום האורבני בזיהום, רעש ודחיסוּת. ואמנם, מחקרים מראים שלמעלה מ-30 אחוזים מהדלק לתחבורה בעיר מנוצלים לחיפוש אחר חנייה (!) וכי למעלה מ-25 אחוזים משטח העיר מיועד לצרכי חנייה (מגמה שהולכת ומחריפה, לפי מתי ניר-פרימק). אלו הן הערכות סולידיות. כל אלו מספקים מקור טוב לחששות ופסימיזם. בפאראפרזה לבת-ים – ניו-יורק, נאמר תל-אביב – בייג'ינג.
אבל, תחת כנפי האתגר שוכנים גם איומים, גם הזדמנויות. וההזדמנות לרנסאנס עירוני נלקחת בשתי ידיים. זה מה שאומרים ועושים ברשויות המקומיות, בעמותת מרחב לעירוניות מתחדשת בישראל, במכוני מחקר (המרכז לחדשנות והתחדשות עירונית), וזה גם מה שאמרו בתערוכת הקלינטק השנתית במרכז הירידים בתל אביב, בשבוע שעבר.
אופטימיסטים הם מצרך נדיר. המשאלות שלהם לעולם צודק ועתיר רווחה דנות אותם לאכזבות. לכן, מעודד כל-כך למצוא מקבץ גדול כל-כך של אופטימיסטים בתערוכת הקלינטק, שנערכה במרכז הירידים בתל אביב. בהקשר של פיתוח עירוני, אסופת אנשי המקצוע, כולם אופטימיסטים, משיבה תקווה. היא מחייה. התמונה המצטיירת, לאור המחויבות לתחום, היא שאולי נוכל להימנע מהשוואות לטוקיו, בייג׳ינג, ניו דלהי או איי חום אחרים בעתיד. אם תערוכת הקלינטק, על מושביהּ ואורחיהּ, אינה מקור לאופוריה, היא בהחלט מקור לאופטימיות.
ואכן, ההתקדמות רבה. בכנס הבנייה הירוקה שנערך כחלק מהתערוכה, נדמה שמה שלפני עשרים שנים היה קונספט פורץ דרך בישראל (פיתוח עירוני בר קיימא), מתקדם בבטחה אל הקונצנזוס של התכנון העירוני.
ד"ר אשר וטורי, שכתב באתר זה לאחרונה, שאל את כל השאלות הנכונות: איך ניסע, איך נעבוד, איך נבלה בעיר הפוסט-תעשייתית? הדיאגנוזה של יהודה הולנדר היא שהקונספט "ערים ירוקות וחכמות" עבר מן הכוח אל הפועל. אף אם הציבור לוט בערפל, לרשויות מקומיות רבות ישנם כבר המבנים הסטטוטורים לקידום הנושא. הילה בייניש מהמועצה הישראלית לבנייה ירוקה עמלה על איחוד ארגונים מכל המגזרים לטובת כינון קואליציה רב-תחומית, רב-ממדית לפיתוח העיר המודרנית. כבר היום נמנים בקואליציה למעלה מ-135 ארגונים שונים.
בינתיים, בשטח, תל אביב יפו בחוד החנית. האדריכל אוריאל בבצ'יק ממשרד אדריכל העיר, סקר את ההצלחות הגדולות של הרשות המקומית בתחום. עם יותר מ-1.2 מיליון שימושי תל-אופן ב-2011, היתרים, תקנים ותכניות פיתוח עירוני, שיפוץ מבנים (retrofit), תכניות ליירוק שכונות קיימות, ובנייה ירוקה ענפה: מעונות הסטודנטים בתל אביב, מגדל אסותא, רביעיית פלורנטין, מגדל הגימנסיה, אולם ספורט סן עראפה – המטרופולין חי את החזון.
אבל השיח מתקדם בעצלתיים אפעס. שר הבינוי והשיכון, אריאל אטיאס, שהתארח בכנס ביקש לחדד. "המודעות (בקרב צרכני הקצה – א.צ.) לא מחלחלת אל כל שדרות התעשייה", אמר. "אלו שעוסקים במלאכה משוכנעים שהציבור מבין. אבל, הצרכנים שואלים – מה זה נותן לנו?" לצערו של השר, "כשאנשים מתמודדים עם רכישת דירה, הנושא איננו חלק מהשיקולים".
גם ד"ר עופר אלון, מומחה להתייעלות אנרגטית שייצג את מדינת ישראל בוועדה האסטרטגית בנושא התייעלות אנרגטית ומקורות אנרגיה מתחדשת (SAG-E 2010), קרא לחתור לסינרגיה נוספת בין יצרנים וצרכנים, בתי עסק והרגולטור. מהנדסים, מתכננים ואדריכלים חייבים להבין יותר בהתייעלות אנרגטית, כך לדבריו.
לסיכום אפשר לומר: ניתן להתווכח על קצב השינוי לא על עצם השינוי. וניתן להתווכח על קצב ההתמודדות עם בעיות הצפיפות, הזיהום, הרעש, החום והפזרנות האנרגטית, אבל לא על עצם המודעות לבעיות. והמודעות לבעיה, כפי שאומר הפתגם – היא חצי מהמלאכה. העתיד הישראלי אם כן, הוא לא רק עירוני; הוא גם מקור לאופטימיות זהירה בהווה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם