נרגעתי, תכף אשוב
אסור לקלל, אי אפשר להתעדכן בטוויטר. שבת כהלכתה בבית משפחת סיון וידידיה מאיר
אבל מה שגיליתי במהלך השבת זה את פני המציאות הישראלית העכשווית, את המלחמה התרבותית שמתנהלת בימים אלו בין שני מגזרים שמתעקשים שנים רבות לא להבין זה את זה: החילונים והחרדים.
ואולי נתחיל מהסוף. שבוע שעבר, כמה דקות אחרי צאת השבת, בית משפחת מאיר במושב גימזו. הרב אליאב מאיר ניגש אל הרדיו שמעל למקרר, מדליק אותו ומאזין לפטפוט של השדרן, שמדווח על "עצרת הפראיירים" ההולכת וגדלה. בחלוף כמה דקות הוא אומר בליווי מבט מודאג: "אני רואה שהם החליטו להתחיל את ההפגנה לפני צאת השבת, שהם בחרו לחלל שבת".
"ומה זה אומר?", אני שואל. "מה זה אומר? לחלל שבת זו הצהרה", הוא אומר ומכבה את הרדיו.
רבע שעה אחר כך הייתי בתוך מכונית משפחתית בדרך חזרה הביתה מסוף השבוע הרגוע שהעברתי בבית משפחת מאיר במושב, כשאני מנסה להבין מה בדיוק גיליתי בזמן החריג הזה.
מאחר שנתיבי איילון היו עמוסים במיוחד בשל העצרת, נאלצנו לנסוע דרך כביש 4 ובעצם להאריך את הדרך ב-20 דקות לפחות. אבל הייתי רגוע מתמיד. הדבר הבולט ביותר שמשתנה בך לאחר שעשית שבת הלכתית - כלומר שבת תקנית, נטולת מכשירי חשמל ומרובת ביקורים בבית הכנסת, מזמורי שבת סביב שולחן האוכל ותפילות - זה השעון הפנימי, שמתקתק פתאום בקצב שונה.
בימים כתיקונם עצם זה שאנחנו צריכים לבצע כזה מעקף בכביש היה הופך אותי מיד לאדם נרגן שיורה קללות לכל עבר. אבל אחרי שישבתי בבית הכנסת ולמדתי את פרשת השבוע, אני יודע שכל קללה סופה להפוך לברכה. אז אולי עדיף להימנע מקללות. באמת, אני נשבע לכם, על זה בדיוק מדברת פרשת השבוע של השבוע שעבר, "פרשת בלק".
במרכז הפרשה עומד בלעם, סוג של מכשף גוי שהתבקש על ידי בלק, מלך מואב, לקלל את בני ישראל, אך מוצא את עצמו בסוף מברך את ישראל במקום לקלל. זה העיקרון שעומד במרכזה. לכן באותו רגע, במכונית, לא ראיתי לנכון לקלל את ההפגנה שיצרה פקקים באיילון וגרמה לכך שאגיע אל ביתי
לו הייתי צריך לסכם את סוף השבוע הכשר למהדרין שהעברתי בבית משפחת מאיר בכותרת ראשית, אולי הייתי הולך על הכותרת: "נרגעתי, תכף אשוב". באמת שהייתי רגוע כמו שלא הייתי הרבה זמן בשבת הזו. אפילו כשישבתי שם, על הספסל בבית הכנסת האשכנזי, בחולצה לבנה, כיפה שחורה על הראש וטלית, והקשבתי לחזן שהקריא מילים שלא הבנתי, הייתי באופן מפליא שליו מתמיד. פתאום, כשלא היה לי טלפון סלולרי ביד לשחק בו, ולא היו לי מיילים ועדכונים בפייסבוק לבדוק, הרחק מכל רעשי הלוואי של החיים המודרניים, יכולתי להתרכז באותו הרגע שבו נמצאתי, לקחת כמה נשימות ולהירגע.
בחיי שהייתם צריכים לראות אותי שם: יושב בין כל הכיפות הסרוגות והכיפות השחורות, בשורה הראשונה של בית הכנסת, מטר וחצי מארון הקודש, בזמן שחברי ידידיה מאיר (שהוא בעצם היבואן הראשי שייבא אותי לכאן, לשבת הזו, בבית אביו, הרב הראשי של גימזו) יושב מימיני ומתרגם לי את הנעשה לחילונית, אשתו, סיון רהב-מאיר, יושבת בעזרת הנשים והילדים שלהם (אהרון, תמר, נתנאל והלל) מתרוצצים סביב.
אפילו שנדמה היה לי שאני נמצא במדינה זרה, מין מערב פרוע בהשגחת הבד"ץ, הרגשתי יותר בבית מאשר הרגשתי בכל אחת מהדירות השכורות התל אביביות שביניהן נדדתי בשנים האחרונות. אני לא יודע אם לאלוהים יש קשר לזה, כמו שלמשפחתיות שהרגשתי בבית מאיר יש קשר לזה.
במסגרת "השבת" הזו לא עושים הרבה. אוכלים, מתפללים, נחים, אוכלים עוד קצת, וקוראים חינמונים של המגזר שאוספים בבית הכנסת. אבל עושים את זה ביחד. זה הקונספט הראשי - לעשות את זה ביחד, כמשפחה, כיהודים. כשהגעתי לבסוף לבית שלי נכנסתי לאינטרנט וראיתי את התמונות מ"עצרת הפראיירים" וקראתי את הכותרות שסיפרו על הרב עובדיה יוסף ופקודותיו לתלמידי הישיבות בעקבות המצב.
מייד נזכרתי בארוחת הערב שאכלתי ממש לפני כמה שעות בבית משפחת מאיר ובשיחה על הנושא שהתפתחה שם. נזכרתי איך בחור בשם רן - חילוני שהתארח גם הוא אצל משפחת מאיר לשבת - שאל את הרב מאיר מה יקרה אם יגייסו את החרדים וכל מה שהם יעשו בצבא זה להתפלל (כלומר שהצבא יקים יחידת מתפללים של חרדים או משהו בסגנון), האם זה יהיה מקובל עליו?
אבל גם את הפתרון היצירתי הזה הוא לא ממש קנה. במשך שלושת רבעי השעה בערך התווכחנו על הנושא רק כדי לגלות שלא הגענו לשום מקום, וכל אחד נשאר בעמדתו. ואז שאלתי את ידידיה אם הוא באמת, אבל באמת, מאמין שלתפילות של האברכים יש קשר ישיר לכוחה של מדינת ישראל, והוא הביט בי וענה מיד, בלי להסס: "בטח".
אבל זה לא היה סתם "בטח", זה היה "בטח" מוחלט, כזה שאין עליו עוררין, ואז גם הבנתי שככל הנראה כל הסיפור הזה הולך להיגמר רע. אם ידידיה מאיר, שהוא אחד הדתיים הפתוחים יותר לעולם החילוני, משיב לי בכזה "בטח" מוחלט, אז אני לא רוצה לדעת מה נאמר בשולחנות השבת של חסידי גור, ויז'ניץ וסאטמר.
אם תרצו, אפשר להגיד שבעיניו של ידידיה ראיתי אז את מלחמת העולם שהולכת להיות פה עם כל סיפור גיוס החרדים. רק אז הבנתי את החשיבות והגורליות שיש בעיניו - ובעיני מאות אלפי החרדים האחרים - לעניין הזה. אני מגיע מבית שמאלני במיוחד, בית של לוחמים עיקשים בכפייה הדתית ובכל התערבבות הדת והמדינה.
החילוניות היא ערך נעלה בעיני, אבל בכל זאת אני חושב שדווקא במקרה הזה יש לדלג מעל משוכות השנאה ולנסות להתחשב ברגשות החרדים. לנסות להבין עד כמה מהותי מה שאנו מבקשים מהם, וכן, אולי אפילו לוותר להם. אני חושב שיש מיליון דברים אחרים שצריך להילחם עליהם מלחמת חורמה, כמו תחבורה ציבורית בשבת, הנהגת נישואין וגירושים אזרחיים ועוד - אבל בעניין הזה אני חושב שיש להתחשב בציבור החרדי ולמצוא פתרון מתאים, אפילו אם הוא לא יהיה כזה שיפתור את השוויון בנטל באופן מוחלט. אחרת, רק אלוהים יודע איך זה ייגמר. סליחה, רק אלוקים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם