חופש הביטוי לפי חבורת ליף-שפיר
הסערה שעוררו דבריי בנוגע למשה סילמן מבטאת את סובלנותם של פעילי המחאה החברתית למי שחושב אחרת מהם
"אין לי מושג אם יש או אין ממש בדבריו", כתבתי. "עצם ההצתה לא עושה עלי רושם. ייתכן אפילו שנפטרנו בזול מפרזיט. אני, כמובן, מאחל לו בריאות שלמה. פירומנים הפסיקו לעשות עלי רושם מאז ל"ג בעומר התשמ"ג".
התגובה הייתה נאצות בשלל שפות - מחלאה בעברית ועד ל-untermentsch בגרמנית (תת-אדם; ביטוי חביב על הנאצים לתיאור יהודים). לדידם של המנאצים, שדבריהם יכולים לפרנס עשרות תביעות דיבה מנצחות, סירובי לראות בהצתה של משה סילמן אספקלריה לבעיה חברתית-כלכלית אמיתית, שדורשת פיתרון בסגנון כלכלת בומבמלה הוא סיבה מספיק טובה לשרוף אותי חיים.
העמדה הזו מבטאת את סובלנותם של פעילי המחאה החברתית למי שחושב אחרת מהם, ומרמזת מה יקרה לחופש הביטוי של מי שמעזים להגדיר את עצמם כקפיטליסטים - אם ביום מן הימים חבורת ליף-שפיר תתפוס את השלטון. ושלא תהיה אשליה – "מי שחושבים אחרת" כוללים, לפחות כרגע, את רוב רובו של הציבור שמדיר את רגליו מאירועי המחאה, ועל פי סקרים מוסיף לתמוך במפלגות שמבטאות השקפת עולם ימנית למדי וניאו-ליברלית במישור הכלכלי.
ספק אם ניתן לנהל דיון רציונלי עם מי שרוצה לשרוף אותך, אבל ננסה. משה סילמן הוא מקרה פסיכיאטרי. זו לא קביעה שלי אלא החלטה של ועדות רפואיות של הביטוח הלאומי ובית החולים שאשפז אותו לאחרונה.
מבלי להיות פסיכיאטר, הרושם הברור שמתקבל הוא שהשחרור מבית החולים היה טעות, כי אנשים שמציתים את עצמם ברחוב צריכים להיות במחלקה סגורה – אם לא למען ביטחונם אז למען ביטחוננו.
זכותי, כאזרח, לנשום אוויר נקי ולא להישרף ממדורת ל"ג בעומר שהצית מאן דהוא ברחוב הראשי,
בששים וארבע שנות קיום המדינה הציתו את עצמם במחאה שלושה אנשים: שניים בגלל ההתנתקות ומשה סילמן בגלל המצב הכלכלי. השכל הסטטיסטי הישר לא קונה טענה ששלוש הצתות מתוך אוכלוסיה של למעלה מעשרה מיליון אנשים שגרו כאן מלמדת על משהו כללי יותר מבעיות פסיכולוגיות אישיות, כנראה קשות.
המחאה החברתית רוצה להפוך את כלכלת ישראל לגמ"ח. אנשים צעירים רוצים שנסבסד להם דיור זול במקומות יקרים. דעתי היא שאם למישהו אין כסף לדירה - הוא מתבקש לגור אצל ההורים עד שיהיה לו.
זה אכן יכול לקחת שנים ארוכות – אבל מה לעשות שאלוהים לא היה סוציאליסט ולא ברא אנשים שווים: לא בגובה, לא ביופי, לא בשכל, לא במשקל, ולא בכסף. באיטליה, פולין, ספרד, רומניה ומדינות אירופיות נוספות, שישראלים חולמים להשיג דרכון שלהן, מיליונים של בני עשרים ומשהו ושלושים ומשהו גרים עם ההורים.
זה לא נראה להם מוזר, ובטח לא סיבה למהפכה. אפשר כמובן לחשוב אחרת. אבל אפילו אני נוטה להאמין שצריכים להיות נימוקים משכנעים יותר מדוע צריך לתת בזול דירות יקרות מאשר מקרה פסיכיאטרי קשה עם רקע אובדני שמקום מגוריו חייב להיות מחלקה סגורה.
השמאל ניסה, כצפוי, לרתום את אמירותיי ה"לא חברתיות" לקמפיין המתוזמר נגד הפיכת אריאל לאוניברסיטה, שהרי לא יעלה על הדעת שתקום אוניברסיטה שאחד מהבולטים שבמרציה איננו סוציאליסט. מעבד לעובדה שכל מה שאני כותב כפובליציסט, לרבות מאמר זה, משקף אך ורק את עמדותיי הפרטיות – אני גם סבור שפלורליזם טוב לאקדמיה. לא הייתי רוצה ללמד או ללמוד במוסד שכל מרציו חושבים פלוס מינוס אותו דבר. סטודנטים שלומדים באריאל זוכים להכיר מגוון רחב של השקפות עולם ולא רק את הבון-טון של צדק חברתי בגרסת קובה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם