אקטיביזם מסוכן מימין
במשך שנים פגע האקטיביזם השיפוטי בדמוקרטיה בישראל ועכשיו עושה זאת הימין, שמקים את ארץ ישראל השלמה בפלפלנות משפטית
מדובר במהפכה. הימין לוקח מהשמאל את השיח המשפטי ואת שיח הזכויות, והופך אותם לכלי נשק במאבק למען זכותה של מדינת ישראל על ארץ ישראל השלמה. לא עוד כיבוש, לא עוד הפרת זכויות, לא עוד נישול, אלא הצדקה משפטית לריבונות ישראלית, או, נכון יותר - יהודית, על יהודה ושומרון.
הימין הישן התייחס לתנ"ך כאל קושן. הימין החדש צולל את השיח המשפטי וטוען שהדין הבינלאומי מתייצב לצד מועצת יש"ע. הנימוקים ראויים. הצהרת בלפור מ-1917 הפכה בוועידת סן רמו בשנת 1920 לכתב המנדט, וב-1922 להחלטה בעלת תוקף גבוה יותר בעקבות אישור המנדט על ידי חבר הלאומים.
בשנת 1945 סעיף 80 למגילת האומות המאוחדות, המסמך המכונן של האו"ם, העניק תוקף להסכמות ולזכויות שהוענקו על ידי חבר הלאומים. החלטת החלוקה ב-1947 אינה רלוונטית, טוענים מחברי הדוח, משום שמדינה ערבית לא קמה, מדינת ערב התנגדו להחלטה, תקפו את ישראל והשתלטו באופן בלתי חוקי בעליל על שטחים לא להן. ירדן, שסיפחה את שטחי יהודה ושומרון, הכריזה ב-1988 שאין לה כל מעמד באזור.
המסקנה לפי הדוח היא לא פחות מדרמטית: "בכך הושב מעמדו החוקי של השטח למעמדו המקורי, לאמור שטח שנועד לבית הלאומי לעם היהודי". ואם זה לא ברור, צריך להבהיר שוב: החלטת החלוקה מבוטלת, ושטח המנדט הבריטי, ובכלל זה יהודה ושומרון, חוזר לייעודו המקורי כבית לאומי של העם היהודי. מי שאינו יהודי זכאי לזכויות אזרחיות ודתיות, אך לא לזכויות לאומיות.
כדאי לבצע כאן אתנחתא קצרה, ולחזור לדעת המיעוט של אדמונד לוי בעניין חוק האזרחות (השולל הגירה מהשטחים לישראל בעילה של "איחוד משפחות").
באופן מוזר משהו לוי הביע עמדה בוטה נגד החוק. הוא התייצב בצד ה"שמאלי" של שופטי בית המשפט העליון. לוי זכה באותם ימים לשבחים של אנשי שמאל מובהקים. עכשיו נדמה שעמדתו הופכת להרבה יותר קוהרנטית וברורה: מכיוון שאין קו ירוק, הרי שכשם שאין הפרדה בין יהודים משני עברי הקו, אין הפרדה כזאת גם בין ערבים. והיא הנותנת.
גם כאשר הכוונות שונות, השמאל והימין מובילים למקום אחד: מדינה אחת גדולה, או מדינת כל אזרחיה, או מדינה דו-לאומית. לוי מגיע לכך על ידי מחיקת
המסמך של ועדת לוי כולל גם חלקים ראויים לציון, בנוגע לדיני קרקעות, מעמד המתנחלים מול הרשויות, ועוד. גם המבוא, המבהיר את זכויותיה של ישראל, ראוי לשמש לצורכי התמודדות עם תעמולה עוינת, מבית ומחוץ.
אלא שהדוח יוצר בעיה כפולה. ראשית, השמאל הוא שהצליח לעקוף את הדמוקרטיה, ולפעמים לסרס אותה, באמצעות האקטיביזם המשפטי. עכשיו מנסה הימין להוכיח שכוחו רב לו. אלא שהימין נכנס לשטח אש. בטריטוריה הזאת השמאל חזק הרבה יותר.
על כל אדמונד לוי ישלוף השמאל מאה משפטנים, חלקם שופטים, שחושבים ההפך מלוי. זה כבר קרה. בהחלטה בעניין הגדר למשל שלל בית הדין הבינלאומי בהאג את טענותיה של ישראל בנוסח שהציגה ועדת לוי. שנית, האקטיביזם הוא רע, ולא מפני שהוא שמאלי. הוא רע גם כשהוא ימני. הוא רע משום שמהותו היא רמיסת השכל הישר וההליך הדמוקרטי על ידי דורסנות משפטית ושיפוטית.
גורל השטחים, ההתנחלויות והמאחזים צריך להיות מוכרע בזירה הציבורית והפוליטית. השאלה איננה אם יש הצדקה משפטית להתיישבות יהודית בתוככי אוכלוסייה ערבית ביהודה ושומרון. השאלה היא אם יצירת ישות פוליטית אחת, יהודית-ערבית, היא משאת נפשנו.
כך שנחזור לשכל הישר: המאבק למען מדינה יהודית הוא צודק, הומני ומעוגן במשפט העמים. אבל אוי לנו אם ההצדקה הזאת מחייבת הקמת מדינה אחת גדולה, יהודית-ערבית, בהתאם להלכה המשפטית של השופט המכובד אדמונד לוי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם