קובי בראיינט צולף עוד קלישאה
הראיון המשמים שנתן השבוע קובי בראיינט והציטוטים הבנאליים שסיפק שחקן נבחרת ארה"ב, נראו כאילו נלקחו מ-ONE
הפצצות שקובי הטיל בסלון הבורגני סטייל "היפים והאמיצים" (שם הוא גר?) שבו שוחח עם בנסינג'ר היו - תחזיקו חזק - "אני ושאקיל לא הסתדרנו" ו"ג'ורדן אמר לי בזמנו: 'פשוט תהיה עצמך'". הציטוט השני נשמע בדיוק כמו המשפטים חסרי הקונטקסט שהאתר ONE שם בכותרות האייטמים שלו, היגדים סתומים כמו "קרויף: בן חיים? אנחנו לא מתעסקים באחרוֹת". גם ג'ורג' מהשב"כ לא יצליח לחלץ חשיבות או ענין אמיתיים מהמשפט הזה.
ראיונות של כדורסלני על, אירופאים ואמריקאים כאחד, מורכבים בשנים האחרונות משני סוגים של תכנים: אשרור קיומם של תככים שכל אוהד ביציע כבר הבחין בהם לפני שתי עונות, ומשפטים סמי-רוחניים אודות היחס בין האדם, הכדור, הרצון לנצח ומשמעות הקבוצה.
למה, לעזאזל, ההודאה של קובי בכך שהוא ושאקיל אוניל לא הסתדרו היא כותרת? זו
זה לא חייב להיות ככה. כתבת ההתלוות המרתקת של העיתונאי האמריקאי צ'יפ בראון לסטיב נאש במהלך הפגרה של קיץ 2007 (פורסמה בניו יורק טיימס וגם ב"ספורט הארץ" בתרגום לעברית) היתה מסמך מרתק. בראון הסתובב עם נאש בין אירועי צדקה, התחייבויות יח"צניות וזמן פנאן, שמע ממנו תובנות על החיים ועל המשחק (נאש טען, בין השאר, שנמאס לו מהשאלות הבנאליות של הכתבים אחרי המשחקים. טוב לדעת שאני לא לבד) ובעיקר התבונן.
זה כל הקטע, להסתכל עליהם, להבדיל מלהקשיב להם. לא משנה כמה קובי בראיינט יהיה כנה בראיון או אילו דאחקות הוא יריץ מול המצלמה, לעד הצפייה בו קולע פייד-אווי מושלם בהילוך איטי תהיה מרתקת יותר מלשמוע אותו מדבר. הציפייה לכנות מודעת מצדו של קובי בראיינט פשוט אינה סבירה.
מעקב מצולם אחריו, כמו שעשה ספייק לי בסרטו "Kobe Doin' Work", חושף את נבכי נפשו היהירה הרבה יותר מאשר עוד ראיון עומק מדומה. האולסטארס היחידים שבאמת מעניין לשמוע אותם משוחחים עם מישהו הם צ'ארלס בארקלי ושאקיל אוניל, פשוט כי הם קרועים מהתחת. אלא שבמקרה שלהם, מומלץ ללהק לתפקיד המראיין טיפוס פחות צנון ויותר קוּל מגרהאם בנסינג'ר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם