הווילה בוערת מבפנים
אראל סג"ל טוען שגם הפיגוע בבורגס לא יוציא את השמאל מההזיה. ההזיה האמיתית היא אמונה שבלי סולידריות ניתן להתגבר על האיומים
ובכן, מר סגל, אינני מכיר את ידידייך, אך נראה לי כי אינך יורד לסוף דעתה של התנועה הדורשת צדק חברתי. הרעיון העומד בבסיסה איננו כי האיומים הביטחוניים הינם חסרי משמעות – אדרבה, אלה איומים מהותיים. אולם בבסיס הדרישה לצדק חברתי ניצבת ההנחה כי ללא סולידריות חברתית לא ניתן יהיה לעמוד מול שום איום חיצוני.
אף שהמצב הביטחוני הנוכחי אינו מזהיר, בעבר הייתה נתונה ישראל במצבים קשים בהרבה: ערב מלחמת העצמאות יחסי הכוחות לטובת אויבינו היו מפחידים פי כמה מהרקטות מעזה, וערב מלחמת ששת הימים האיום הקיומי היה ממשי בהרבה מגדודי אל-קאעידה בסוריה.
אבל גם במלחמת העצמאות וגם בששת הימים נחלנו ניצחונות מזהירים. מדוע? מכיון שהחברה הישראלית הייתה חברה עצמתית שחבריה האמינו בשוויון, האמינו שכדי לשרוד כחברה וכמדינה על הפרט לתת מעצמו לכלל, ועל הכלל לתגמל אותו בהוגנות – ככל שניתן.
הם ידעו שגם כאשר היו מעט משאבים (והיו מעט!) הם הופנו למקומות הנכונים – לחינוך איכותי ושוויוני ולבטחון בריאותי ככל שזה התאפשר. הם ידעו שהפערים בחברה היו קטנים. הם ידעו שהם חיים בחברה שצדק חברתי הינו נר לרגליה.
כעת, מר סג"ל, כאשר האיומים הביטחוניים מעלים לך את רף האדרנלין, אולי כדאי שתשאל את עצמך בכנות איזו חברה תוכל לעמוד טוב יותר אל מול אותם איומים שאתה מציין: האם חברה מרוסקת עם פערי מעמדות עצומים וקרועה לאינדיבידואלים המחפשים להתעשר על חשבון זולתם? או שמא חברה בריאה ושוויונית יותר הדואגת לכלל אזרחיה ומקפידה על סדר עדיפויות שלא מתעלם מצרכיהם הבסיסיים של האזרחים: ביטחון אישי, פרנסה בכבוד, חינוך ובריאות?
איזה אזרח יתגייס למילואים במלחמה הבאה שאתה כה חושש מפניה: האם אותו אזרח היודע שבזמן שהוא עוזב את ביתו המדינה לא עושה דבר כדי לסייע לו לשמור עליו לכשישוב? אותו אזרח היודע שבזמן שהוא יוצא לקרב אמו החולה מנהלת קרב משל עצמה, זרוקה במסדרון בבית חולים צפוף לעייפה?
איזה אזרח יחוש הזדהות ואף אהבה לחברה
לא, מר סג"ל, בעיית הבעיות של ישראל אכן איננה מציאת דירה לדפני ליף. בעיית הבעיות של ישראל חריפה בהרבה: התפוררות הסולידריות – אותה סולידריות שהיא לחם חוקנו, שעל כתפיה הקמנו מדינה ושבזכותה גברנו על איומים גדולים בהרבה מאלה מולם אנו ניצבים כיום. בעיית הבעיות של ישראל היא הישסעות החברה לפרטים וקבוצות מנוכרים זה לזה.
הווילה אכן בוערת, אך היא בוערת מבפנים. היא בוערת ואף אחד לא טורח לכבות את האש כיון שרבים מדי – ואתה ביניהם – חושבים שהסכנה הקיומית נמצאת אי-שם במדבריות סוריה או בחולות סיני ולא כאן מתחת לאף, כיון שרבים מדי סבורים שניתן להתגבר על האיומים הביטחוניים החיצוניים באמצעות השתקת הבעבוע הפנימי, ואינם מבינים שזו מתכונת בטוחה לאבדון.
אתה צודק בכותבך ש"אנחנו מדחיקים ומדחיקים", אך לא מדובר בהדחקה של האיומים הביטחוניים (שהרי כל ילד בכיתה א' יכול לדקלם אותם ביחד עם לוח הכפל) אלא בהדחקה של הבעיות החברתיות והכלכליות – בעיות שמזה שנים נדחקות לקרן זווית ומרכינות ראש בפני השטן מאיראן או הנחש מלבנון, אותן בעיות שאם נמשיך להדחיקן נהפוך לחברה מתפוררת.
רק חברה סולידרית תוכל להתגבר על האתגרים והאיומים הניצבים בפנינו, חברה המקיימת רעות והקרבה הדדית הלכה למעשה, חברה החורטת על דגלה צדק חברתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם