תכין קפה בעצמך
כשמדברים על צבא מתקדם ונאור, אסור לשכוח שיש אלפי פקידות שעדיין מכינות קפה ומשמשות למעשה כמלצריות ועוזרות אישיות של המפקדים
יותר וטלפנתי לד"ר זאב לרר כדי לברר באיזה אופן החלק של צבא העם שמיוצג על ידי נשים יקרוס.
לרר, כיום מרצה באוניברסיטת תל אביב, סגן אלוף בדימוס, הופקד ב-2003 ביוהל"ן (לשכת יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים) על בניית ידע בנושאי מגדר וצבא, וכתשובה לשאלתי הוא בוחר לספר לי על מחקר מרתק שערך יחד עם ד"ר אורנה ששון-לוי ועניינו תפקידה ומעמדה של ה'פקידה' בצה"ל.
העובדות הן ש-34 אחוז מהחיילים בשירות הסדיר בצה"ל הם נשים, ו-13 אחוז מהן משרתות כיום כפקידות. לפני עשר שנים 20 אחוז שירתו כפקידות. מושג ה'פקידה' בצה"ל הוא המטאפורה שלרר משתמש בה כדי לסמן רגרסיות במצבן של הנשים בגיוס סדיר.
"מוסד 'הפקידה' בצה"ל", אומר לרר, "תקוע בשנות הארבעים והוא משקף את האישה-הפקידה כ'רעיית המשרד', שאחראית למרחב הפרטי של הקצינים כאילו המשרד הוא הבית שלהם ובמקביל היא מהווה סמל סטטוס בנוסח: 'יש לך פקידה? כמה יש לך?'. "ובתפקיד הזה", אומר לרר, "משמשות נשים איכותיות ומוכשרות (לעתים קרובות פי כמה מהמפקדים שלהן), שבאזרחי הופכות להיות שופטות, רופאות והייטקיסטיות.
"אני רואה בטקס הגשת הקפה טקס השפלה מגדרי", קובע לרר באופן חד משמעי.
"אני אתאר לך את הסצנה הזאת", אומר לרר וניכר שהנושא מכעיס אותו מאוד, "בחורה מסיימת תיכון, מתגייסת לצה"ל, ומתגלגלת להיות פקידה, והדבר הראשון שהיא עושה הוא לפתוח את החדר שבו הקצין יושב עם החברים שלו באיזושהי ישיבה ותפקידה לשאול: "קפה שחור, נס, כמה סוכר, חלב?". ואחר כך היא שוב דופקת על הדלת, מחזיקה מגש, היא מפריעה להם שוב, משתרר שקט שבתוכו היא מחלקת את הקפה, וכשהיא יוצאת הם ממשיכים לדבר.
"לפעמים זה הדבר היחיד שהיא עושה. וזאת", אומר זאב לרר, "זאת חיילת שמגויסת בגיוס חובה בכוח החוק, לא מלצרית בשכר".
זאב לרר צודק כמובן. טיילו במשרדים היי-טקיסטים ואף ציבוריים ושימו לב לפינות הקפה המאובזרות בקצה המסדרון. בעידן המודרני אין צורך יותר בפקידה אישית משרתת. רק בצה"ל, בצבא שאמור להיות נאור ומתקדם, נשמר בקפדנות התפקיד האנכרוניסטי והמשפיל הזה.
ביוהל"ן יזמו בתחילת שנות האלפיים מחקר שיבדוק לעומק את מוסד הפקידה ונחיצותו במטרה לבטל אותו. על בסיס המחקר המעמיק שערך עם ד"ר ששון-לוי, מאוניברסיטת בר אילן - בעבודת מטה שנמשכה שנה - העלו ביוהל"ן הצעה מפורטת לשדרוג שירותי המשרד בצה"ל תוך ביטול מוסד הפקידה המסורתי.
ההצעה כללה גם פתרונות מפורטים ביחס להכנת קפה בשירות עצמי, כולל מחירי קומקומים חשמליים.
ומה קרה עם זה?, אני שואלת את לרר. "שום דבר, ההצעות ביחס לקפה ולשירות האישי לא אושרו. נדהמתי לגלות כמה התנגדות הייתה למהלך הזה גם בדרגים הבכירים. לצד ההיענות
"במשך כל זמן המחקר לא הפסקתי לחשוב על מאות אלפים של נשים שזאת החוויה שהן עברו בצבא בשנתיים שהיו שם. בחורה צעירה שהתגייסה ועד אז לא הבינה את מערך הכוחות בין גבר לאישה, שם, בצבא, היא הבינה, שם היא למדה. וזאת החוויה הבסיסית שצה"ל סיפק ומספק למאות אלפי נשים. וגם היום הצבא לא מוכן להגיד, אני נפרד מהמוסד הזה כי יש בו כתם. ולכן אני אומר לחיילות: 'תגידי שאת לא רוצה להכין קפה', אין בצה"ל פקודה או נוהל כתוב שמחייבים פקידות להגיש קפה לקצינים (או בכלל לספק להם שירותים אישיים), יש רק פקודה כללית שאוסרת על חייל לסרב לפקודה של מפקדו.
"במידה שאותו מפקד רשע או טיפש מספיק בכל זאת להתעקש על זה שהפקידה תכין ותגיש לו את הקפה, אז זה חוקי אבל מביש".
סטטוס הפקידה המכינה קפה נוצר, לפי לרר, במבנים שאפיינו את צה"ל בתחילת הדרך, כלומר הנשיות הצבאית מתאפיינת בתפקידי פקידות, והגבריות בתפקידי לחימה. והדפוס הזה, שקיפל בתוכו תפיסת נשים כמספקות שירותים אישיים, גרר אחריו תפיסה שנשים הן אובייקטים מיניים לשימוש בעלי הכוח בצבא, ומה ששנים אחר כך נחשב ל'הטרדה מינית' היה חוויה יומיומית שנתפסה כסמל כוח וסטטוס והתפוצצה סביב פרשת איציק מרדכי וניר גלילי.
השיחה עם זאב לרר מכתירה אותו כאחד הגברים הבודדים שמבינים את נושא אפליית הנשים מההיבט הרגשי, המוסרי והחברתי. איך ניכסת לך תודעה כזאת? אני שואלת את הגבר שיושב מולי, שהוא, אגב, גם מאמן קבוצות נשים בכדורגל. "מהעצבים", הוא עונה. "כשעשיתי את המחקר וחייתי את המציאות מנקודת המבט של נשים, חוויתי את כל ההשפלות שהן עוברות, וזה יצר אצלי הזדהות".
ולמה מה שיוצר אצלך הזדהות לא מצליח לגעת בגברים אחרים?
"כי חלק מהפעלת מנגנון הכוח הוא שלא נותנים לך נגישות לנקודות המבט האלה - מה זה אומר להיות נוכחת בישיבה שבה את מגישת הקפה, שבה מספרים בדיחות סקסיסטיות ושאת לא יודעת את נפשך ולא יכולה להגיד כלום, ושאת היית הכי טובה בכיתה והמפקד שלך היה הכי דביל, אבל עכשיו רק בגלל שאת אישה, הוא הבוס. ככה עובדים מבני הכוח, מעמדת בסיס שאת זאת שמוחלשת, ואת מקבלת את זה כמובן מאליו, כעובדה מציאותית, ואת אפילו לא רואה את זה.
"כל מצב כוחני הוא בשיאו כשהכוח שקוף וכשהקורבנות של הצד המוחלש מקבלים את המציאות כמובנת מאליה. וכסוציולוג אני רואה בבירור את המנגנונים שמפעילים את המבנה הזה וגם את האלטרנטיבות, אם הצבא היה בוחר להיות שוויוני. בג"ץ אליס מילר הביא לפריחה ולשוויון ביחס לנשים. אך מאותו רגע התחילו הלחצים הדתיים, ושני הכוחות מתנהלים על אותו ציר לקראת ההתנגשות הבאה.
"בגלל ריבוי האינטרסים הצבא קפא ונמנע מלקבל החלטות שיהפכו אותו למוסד שוויוני לנשים. במדינה דמוקרטית יכול להיות שלא הצבא צריך לקבל החלטות כאלה. אבל כשהצבא לא מנצל 50 אחוז מהאוכלוסייה, אפשר לקרוא לזה פגיעה בביטחון הלאומי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם