אלפי צדדים לכל מטבע
השיח הציבורי מורכב מקבוצות רבות, שכל אחת מהן בטוחה כי תפיסתה היא האמת המוחלטת. אבל היופי האמיתי של המציאות הוא ברבגוניות שלה, אפילו כשמדובר בפוליטיקה ובביטחון
בבקרים הייתה תמונה אחת, בערבים תמונה אחרת. לפעמים ההר לא נראה כלל, ולפעמים רק חלקו נראה. זוויות הראייה בסיורים מסביב להר היו שונות, וכך גם התמונות של ההר. זאת הייתה המחשה צבעונית ומקסימה לפנים הרבות של המציאות ולדינמיות שלה. הבעיה המרכזית של חיינו היא, לדעתי, שרבים לא רואים זאת כך: הם רואים כל הזמן, בכל הנסיבות, את אותה התמונה של ההר.
זה כולל קודם כל את הקצוות האידיאולוגיים. הימין הקיצוני רואה רק את ארץ ישראל השלמה ואת ההתנחלויות כהגשמת הגאולה. זהו ההר שלו, ביום ובערב, מכל צד. החרדים רואים רק את לימוד התורה וסחיטת כספי הממלכה לצורך קיומם. זהו ההר שלהם. השמאל רואה ב"כיבוש השטחים" את תמונת ההר שלו, ורק אותה. ככל שהוא קיצוני יותר, הוא רואה אפילו ב"כיבושי 1948" את תמונת ההר שלו. זהו טבען של אידיאולוגיות.
מה שמעניין לראות הוא כיצד "המרכז" הלא אידיאולוגי כביכול מתעלם משלל תמונות ההר, נתפס רק לתמונת הר אחת ונאחז בה באדיקות שאינה מביישת את אנשי הקצוות האידיאולוגיים. והרי כמה דוגמאות שבהן נתקלתי מדי בוקר וערב בשבועיים האחרונים.
ראשונה לכל - הכרעת הדין במשפט אולמרט. כמו במטה קסם, חלק מסוים מאוד מהתקשורת ומהעיתונאים שלה העמידו את עצם הזיכוי המשפטי כחזות הכל, כהתרסקות הפרקליטות, כגאולה לפוליטיקה הישראלית. התמונה הייתה אחת
יפה, אולי בחלקו נכון, אבל למה לדבוק רק בתמונה אחת ולא להציג תמונות אחרות של אותה מציאות? לפי שרטוטי הכרעת הדין, לפנינו אדם לא אמין, שהתנהגותו פסולה, רודף בצע, מושחת, לא יודע מה מתרחש מתחת לאפו, שאינו דובר תמיד אמת וכיוצא באלו. כל היופי של המציאות הוא ברבגוניות שלה.
ומזווית אחרת: ישנם כאלו שעבורם חברות היא ערך עליון, זאת תמונת ההר היחידה שהם רואים, וכל השאר יכול ללכת לעזאזל. כך למשל, אמנון דנקנר רואה בזיכוי המשפטי את חזות הכל, בראש ובראשונה בגלל החברות שלו עם אולמרט. זו זכותו המלאה כחבר, אך הבעיה היא שחברות זאת מעוורת את עיניו מלראות נכוחה את התמונות האחרות.
או, למשל, החברים של אלי זעירא, ובכללם ראש אמ"ן לשעבר, שלמה גזית. עבורם הסוגיה של ביטחון שדה אינה קיימת; עבורם פסק בוררות של שופט בית המשפט העליון לשעבר, שקבע כי אלי זעירא הוא זה שמסר לתקשורת את שמו של סוכן צמרת, וגם עדיו לא היו אמינים - הוא קשקוש, הוא מוטה. חברם צח ונקי.
זוהי זכותם כחברים, אך חטאם בכך שהפכו גילוי סודות מדינה עליונים לעניין טפל, זניח. אז מה תגיד ענת קם המשויכת ל"אזובי הקיר"? ואי אפשר בלי דוגמת הפוליטיקאים. לרובם יש רק תמונה אחת בראש: להגיע לממשלה, לקבל נהג ושומר ראש, ואז להיאחז בקרנות המזבח. מה לנו כי נלין על ביבי ונאשימו כל הזמן ביצר השרידות? ראו את אובמה. את כל ילדי סוריה ובנותיה ישחטו, והוא לא ינקוף אצבע מעשית. למה? כי הוא בשנת בחירות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם