ליקויים בתקשורת
הבעיה האמיתית של השידור הציבורי בישראל היא לא הצנחתו של מנחם בן על קרן נויבך, אלא בזבזנות וטיפול מסואב בכספי הציבור
להכניס את מי שתויג ב"האח הגדול" כ"פריק" לתוכנית עיתונאית רצינית ולקרוא לזה "איזון" - זה בעיקר עלבון לאינטליגנציה של אלה שאותם מרמים. עם זאת, גם התמקדותם של המתנגדים למהלך במנחם בן היא התעסקות במה שאקסצנטרי וצעקני במקום לגעת באמת: זה מה שבוחרים לעשות בכסף שלכם. בכמה כסף מדובר? הרבה.
חשבון פשוט: רוב הכסף שכלי התקשורת מכניסים מפרסום (3.75 מיליארד שקל בשנה שעברה) מופנה להשקעה בתקשורת בידורית. לתקשורת העיתונאית, בהערכה גסה, מופנה כרבע מסכום זה - מיליארד שקל בשנה. הכסף הזה מממן את כל תוכניות האקטואליה, האתרים והעיתונים. את מצבה העגום של התעשייה כולנו מכירים, ולאחרונה אף קם ארגון שמטרתו להגן על האינטרסים התעסוקתיים של העיתונאים. הבעיה היחידה עם המטרה הראויה הזאת היא שלבעלי הבית הפרטיים אין איך לממן תנאים, כשהם בעצמם מפסידים את התחתונים.
אז בימים טרופים אלה, מאיפה יבוא הכסף להצלת העיתונות? האבסורד הוא שכסף דווקא יש. האם ידעתם שגם היום המדינה משקיעה סכום זהה של מיליארד שקל בעיתונות? 600 מיליון שקל בערוץ 1, 200 מיליון בקול ישראל, 40 מיליון בגלי צה"ל, 80 מיליון בטלוויזיה החינוכית, 25 מיליון בחדשות המקומיות ו-25 מיליון בערוץ הכנסת. רק שרוב הכסף הזה מנוהל בחוסר יעילות ובבזבזנות.
מנחם בן יישאר מי שהוא
אי אפשר להחיל את האמירה הזו על כל אמצעי השידור הציבוריים; חלקם טובים, אבל אחרים כל כך מסואבים, עד שלאף אחד אין חשק לגעת בהם. אם רוצים לעשות שינוי אמיתי, אין ברירה אלא להכניס את הידיים לאש. הכסף להצלת העיתונות קיים, אבל רובו נשאב מדי שנה על ידי מערכות רקובות שבתוכן איכשהו שורד קומץ של אנשי מקצוע טובים.
ומה עושים בעניין הפוליטיקאים? רובם ככולם בוחשים היכן שהם רק יכולים, בין אם כדי להשתלט ובין אם כדי "לעזור לחברים".
באווירה כזו, שמתנהלת במשך שנים באין מפריע, האם זה מפתיע שכך בוחרת ההנהלה ליצור איזונים? הרי אם באמת הייתה חשה שיש לה תוכניות שמאלניות מדי, הייתה יכולה לשבץ תוכניות נוספות למגישים ימניים. אבל זו,
מן הסתם, לא הייתה כוונתה. כוונתה הייתה לנהוג בבריונות. אז מה עוזרת ההתמקדות במנחם בן? מנחם בן יישאר מי שהוא, ובמדינה חופשית זוהי זכותו. הבעיה האמיתית היא מה שנעשה עם כספי הציבור: בזבזנות ובריונות במקום הצלת העיתונות.
האם לא הגיע הזמן לקחת את הכסף הזה ולהקים באמצעותו גוף מקצועי, רזה, מנוהל על ידי מקצוענים ולא שייך לשום משרד ממשלתי? הרי ברור שהפוליטיקאים לא ייזמו מהלך כזה בעצמם כי המצב הנוכחי נוח להם. לכן לשם יש לכוון את התנגדות העיתונאים, ולשם גם צריך לפנות הזעם של הציבור שמממן את הסיאוב בכספי אגרה ובמסים אחרים. ובעיקר, כדאי להפסיק להתמקד במה שאינו העיקר ורק נראה מעניין: במקרה הזה, להתעסק בלשנוא את מנחם בן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם