לקרוא אותם לסדר
המאבק סביב התוכנית "סדר יום" הוא בין עיתונאית רצינית ומצליחה כמו קרן נויבך לבין מנהלי רשות השידור וקול ישראל, ששכחו מה זה להיות עיתונאים
וזה הלו"ז של הסיפור: עיתונאים ששכחו את כלל הברזל הראשון של מקצועם; לבקר את השלטון, להילחם נגד העוולות שהוא מייצר, לגרום לו לחשוש מהעין הנוקבת של התקשורת שפעמים רבות גורמת לו להזיע ולהאדים מכעס, אבל גם לתקן את הראוי לתיקון.
קרן נויבך, אישה צעירה, אמיצה ומוכשרת, ממלאת בדיוק את התפקיד הזה. סדר היום שלה אינו ימני ואינו שמאלני, היא כמעט אינה עוסקת בשאלות הפוליטיות הבוערות, ומעט מאוד, אם בכלל, תשמעו אותה דנה בעתיד השטחים, הכיבוש, המתנחלים. היא מתרכזת בבעיות חברתיות, בעזרה לחלשים, לאלו שאין להם לוביסטים או שאינם יכולים למנות מנהלים שידאגו להשתיק את מי שיוצא נגד חוסר הצדק המשווע ששורר בחברה הישראלית, לעתים בעידודו של המשטר. כל משטר.
התוכנית של נויבך צברה מעריצים רבים מפני שיש לה סדר יום, אבל גם מכיוון שהיא עיתונאית רצינית, יסודית, שיודעת על מה היא מדברת, שואלת את השאלות הנכונות ולא מוותרת עד שהיא מקבלת תשובות. וגם מפני שהיא ממעטת לראיין פוליטיקאים, גם מימין וגם משמאל, ובכך חוסכת למאזיניה את השעמום הכבד הכרוך בשיחה שאין בה כל תועלת, ושברור ששום תשובה לא באמת תתקבל.
מולה, כאמור, ניצבים שני "עיתונאים" שלא בדיוק ברור מה בדרכם המקצועית הביא אותם למשרות הניהול הרמות שבהן הם מכהנים, אבל על פי המהלכים שהם נוקטים - נראה שהם רואים את עצמם שומריו של השלטון הנוכחי, ובוודאי לא מבקריו. וקרן נויבך מעצבנת אותם. קודם היא עצבנה בטלוויזיה, עכשיו ברדיו. הם לא יכולים לסבול שהיא כל כך מצליחה. שהתוכנית שלה היא בין המואזנות ביותר ברדיו. אז הם הכריזו עליה מלחמה.
קודם הם העיפו אותה מהטלוויזיה בטענה המטומטמת שהיא לא עוברת מסך, אחר כך ניסו להעיף את העורכת שלה ברדיו ולהצר את צעדיה בכל דרך. זה לא הלך להם. אז הם התחילו להלביש עליה כל מיני מנחים מן היקב ומן הגורן, העיקר שיהיו ימניים או שיבואו מההתנחלויות.
כמובן זו זכותם כעורכים ראשיים, וכמובן איזון הוא לא עניין רע או פסול. אבל ככה? בלי סיבה מהותית לתוכנית? הרי מדובר בתוכנית אקטואליה שבה מעלים נושאים ומביאים
המאבק על "סדר יום" חשוב מאין כמותו, מכיוון שזהו מאבק על שרידי העצמאות של השידור הציבורי. קרן נויבך, בלי שהתכוונה לכך ואולי גם שלא בטובתה, התייצבה בחזית המלחמה נגד עיתונאים דוגמת בן מנחם ומירו שממשיכים לטעון שהכל נעשה לטובת המאזינים. הבעיה פה אינה חופש הביטוי כפי שטוענים ברשות השידור, אלא מה שאפשר לראות כניסיון להשתלט על השידור הציבורי ולהפכו לכלי בשירות משרד ראש הממשלה. אסור לתת לזה לקרות, ולכן טוב עושים אלדד יניב ורני בלייר שמתייצבים מדי בוקר בשערי קול ישראל כדי להגן עלינו מפני אלו ששכחו מזמן שפעם הם היו עיתונאים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם