חזק בטהרן, חלש כאן
דבריו של נתניהו על תקיפה באיראן נועדו למטרה אחת: להסיט את תשומת הלב שלנו מהגזירות הכלכליות. הוא לא אמר שום דבר חדש, למעשה
- אובמה הטיל עוד סנקציות על איראן
- מחקר: הסנקציות פגעו בתוכנית הטילים
- דוח הודי: איראן ביצעה הפיגוע נגד הישראלית
מטרתו היחידה של נתניהו אתמול הייתה שינוי סדר היום התקשורתי. שידברו על איראן במקום על המע"מ. הוא חזק באיראן (בינתיים בדיבורים). הוא קצת חלש בגזירות ובמע"מ ובמס ההכנסה. לכן צריך לעשות סוויץ' מהיר.
האם היה משהו חדש או מעניין בדברי נתניהו? ממש לא. זה שהדרג המדיני קובע, יודעים כולם. אין על כך עוררין. ככה זה בדמוקרטיות, ואף רמטכ"ל לא יישאר בחדר הקבינט כשיגיע מועד ההצבעה. עוד לא החלטתי אם לתקוף, הוסיף נתניהו, וגם כאן הוא לא דייק. בניגוד לנשיא אמריקאי, שמשמש גם מפקד הצבא ויכול לאשר תקיפה בעצמו (אם כי יציאה למלחמה חייב לאשר הקונגרס), בישראל התקפה על איראן (שפירושה מלחמה) חייבת לקבל את אישור הקבינט לפחות (יש הגורסים שמליאת הממשלה צריכה לאשר). ולכן , מר נתניהו, זה לא "אני", זה "אנחנו".
ועדיין , ברור שאם ראש הממשלה יכריע לתקוף באיראן, הוא יגייס את תמיכת הקבינט. אין על כך עוררין. אחרת אין טעם שיישאר בתפקידו. ובמילים אחרות: אם נתניהו יחליט, יהיה לו רוב. כל מה שנשאר זה להמתין שיחליט. איך נגיד את זה בעדינות, מכונת החלטות הוא לא.
עכשיו נצלול למורכבות של הסיפור הזה: כן, יש נתק מוחלט בין הדרג המדיני לצבאי. המדיני מחליט, הצבאי מבצע. ועדיין, אחרי שאמרנו את כל זה, בעידן המודרני, שבו מוקמת ועדת חקירה ממלכתית אחרי כל מהלך שיש בו יותר משלושה הרוגים, קשה מאוד לדמיין מצב שבו ראש ממשלה יוצא להתקפה באיראן - מהלך עצום, היסטורי וגורלי בעל עוצמה והשלכות אדירות על ישראל, האזור והעולם - כשכל ראשי זרועות הביטחון מתנגדים לו. אין חיה כזו. בשביל לעשות דבר כזה, אותו ראש ממשלה צריך להיות יצוק מפלדה, עם ביצי שיש וקור רוח על-אנושי. ואם נפרוט את זה עוד קצת, בסוף זה הרמטכ"ל.
אם ראש אמ"ן יתמוך וראש המוסד יתנגד ומפקד חיל האוויר יתנגד וראש השב"כ יתמוך, וכו' וכו', בסוף זה יגיע לפתחו של הרמטכ"ל. הוא מפקד הצבא. הוא האיש שבהתייצבו לצד ראש הממשלה, ינפק את האור הירוק של הדרג המקצועי ולהפך. כשהרמטכ"ל תומך, אפשר אחר כך להגיד בכל פורום או טריבונל שהדרג המקצועי נתן אור ירוק. כשהרמטכ"ל מתנגד, דגל שחור מתנוסס מעל העסק כולו. כן, אפשר לצאת להתקפה, זה חוקי וזה לגיטימי, אבל אם העסק נכשל - יהיה סקנדל.
לכן, איך שלא נסתכל על זה, נגיע לרב אלוף בני גנץ, שהכחיש אתמול בביישנות ובנרפות מסוימת את הפרסומים על התנגדותו, ואין לקנא בו על כך. כי גנץ מתנגד, וכך גם
על רקע הדברים אפשר להבחין גם במתח ובדם רע שמתחילים להרעיל את הבאר המשותפת שממנה שותים ראש הממשלה ושר הביטחון שלו. האם הברית ההיסטורית נסדקת? נתניהו לא יהיה הראשון שיספוג סכין בגב מברק (שישאל את אולמרט), אבל במקרה הזה נדמה לי שגם הגב של ברק מצולק.
ביבי כבר לקח ממנו את הסמכויות בשטחים, ושלשום הוא נתן לשטייניץ אור ירוק "לקנוס" אותו, לא הזמין אותו לארוחה עם מיט רומני ולא הופתע מהתנגדותם של שרי "עצמאות" לקיצוצים. העסק יותר עמוק מכפי שנדמה. ברקולוגים מנוסים וביביאולוגים ותיקים לא פספסו בשבוע שעבר את המאמר (ההזוי, לטעמי) של עורך "הארץ", אלוף בן, שהכתיר את ברק כיחיד שיכול לנצח את נתניהו. סתם ככה, באמצע יום של קיץ, טראח.
מאמר כזה לא צומח על העצים סתם. הוא בא בעקבות תדרוכים ושיחות, ובלשכת נתניהו יודעים לקרוא מאמרים ויודעים לזהות חתרנים כשנתקלים בהם. כך שיכול להיות שעוד לפני שיחליט אם הוא תוקף את איראן, יצטרך נתניהו להחליט אם הוא תוקף את ברק, ואם כן, מה הוא עושה אחר כך עם איראן, הרי ברק אמור לתקוף אותה עבורו.
אקו"ם