מה שהלב בחר
הבחירות שלנו בחיים גורמות לנו לתחושת חרטה וגם עונש. לא במקרה אנחנו נמצאים עם בני הזוג שלנו - גם אם אנחנו מרגישים תקועים
זה לא בדיוק הסתדר עם הקומדיות הרומנטיות שמהן למדתי מה זאת אהבה, ולכן בזמנו מצאתי את עצמי מתעסקת לא מעט בשאלה: מילא העובדה שעם השנים היחסים מידרדרים, אבל כשמהרגע הראשון היחסים דפוקים, איך אפשר להתרפק בנוסטלגיה על מה שהיה בהתחלה?
כמה ימים לפני החתונה שלהם פגשתי אותו במקרה ברחוב והתעניינתי איך מתקדמות ההכנות. יש בינינו חלוקת תפקידים, הוא ענה לי בפשטות. היא מתעסקת בהפקת האירוע ואני מתעסק במחשבה על הטעות שאני עומד לעשות.
בזמנו רק חייכתי בנימוס ונמנעתי מהשאלה המתבקשת כל כך: אם אתה יודע שאתה עומד לטעות, אז למה לא לבטל? אבל הדבר המוזר הוא שעברו מאז יותר מ-20 שנה, ומכל המכרים שסובבים אותי היום, דווקא הזוג הזה הוא היציב ביותר שאני מכירה.
אתמול נתקלתי במקרה ברודן, ושאלתי אם הוא זוכר את הפגישה המקרית שלנו לפני שנים. הוא כיווץ גבות, הביט בי במבט של אמנזיה מתקדמת ואמר, על מה את מדברת? הייתה בינינו אז אהבה ענקית. ואחרי שחשב עוד כמה שניות רק הוסיף, בכל זאת, אם באמת אמרתי את זה, אין ספק שצדקתי. זו באמת הייתה טעות.
כשנפרדנו חשבתי לעצמי שהזוג הזה הוא סוג של סמן ימני - מקרה קיצוני לתופעה שקיימת אצל רבים, שלא לומר כמעט אצל כולם: הם עושים טובה לאנושות ונשארים יחד אף שברור שהם כבר לא רוצים להיות שם. יש לזה המון סיבות ותירוצים: בגלל הילדים, בגלל ההורים, בגלל הרכוש או החברים המשותפים, נדמה שהם לא נמצאים ביחסים האלה בגלל כלום, רק "למרות" כל מיני דברים.
אז למה אנשים לפעמים נתקעים ביחד המון שנים, ומתעקשים להישאר באזור הנוחות שיצרו לעצמם, בזמן שהוא כבר מזמן לא באמת נוח? יש כאלה שממש מפתחים אלרגיה לבן הזוג - רק למשמע הקול שלו הם מצטמררים. כשהוא נכנס לחדר בבית, הם מיד יוצאים ממנו. יש כאלה שאין שום סיכוי בעולם שתתפסו אותם אומרים משהו חיובי על בן הזוג - הם רק מתלוננים.
יש אנשים שיישארו ביחד למרות הידיעה שהם מתפשרים
אומרים שאנחנו משתמשים בבני הזוג שלנו כתירוץ לדברים שאיתם קשה לנו להתמודד, בלי שאנחנו אפילו מודעים למה שאנחנו עושים. נאשים את בן הזוג בכך שעיכב את ההתפתחות שלנו, שהוא לא מאפשר לנו להתבטא, שהוא תלוי בנו מדי או שהוא מדכא אותנו כי הוא אדם קשה. אבל למה בחרנו בו אם הוא כזה? כן, אני יודעת, כשעל השאלה הזאת עונים במילה "אהבה"? היא פותרת הכל. בעיקר את הצורך לענות בכנות ולא לזייף, גם אם ממש לא מתאים לנו לדעת את התשובות.
לפעמים פשוט לא נעים לנו להודות, אפילו בפני עצמנו, מהי הסיבה האמיתית שבחרנו בבן זוג מסוים, ולמה אולי הוא בכל זאת האדם הנכון.
מרוב תסכול מכך שאי אפשר לדבר איתו, לא נשאל את עצמנו אם בחרנו בו כי אולי אנחנו לא ממש רוצים לדבר. נסביר בלהט שאם הוא היה שונה, היה לנו בפני מי לשפוך את הלב, כאשר תכלס, אנחנו הם אלה שקשה להם לבטוח במישהו מספיק כדי לחשוף כאב.
נרטון שיש דברים שהוא פשוט לא מבין, לא קולט, לא בכיוון, אבל נתעלם מהאפשרות שאולי בחרנו בו כי אנחנו אוהבים להיות אלה שתמיד מבינים יותר מהשאר. נמצא את עצמנו מתחמקים מפעילויות זוגיות כי הוא מעיק, כשבעצם, אולי בחרנו בו דווקא משום שאנחנו מעדיפים לשמור באדיקות על הזכות לעשות דברים לבד, ולא להיות תלויים באף אחד.
לפעמים נשאל את עצמנו, למה זה מגיע לי? למה לא עזבתי מזמן? כשאולי בחרנו בו כי לא בא לנו להרגיש אשמים ונוח לנו יותר לראות את עצמנו כקורבן.
אנשים שמרגישים תקועים בזוגיות גרועה כמעט תמיד מטפחים פנטזיה על אהבה אחרת, חלומית, בזמן שאין להם יכולת אמיתית להכיל אהבה כזאת, גם אם תונח להם ממש מול הפנים. אז מה אנחנו בעצם עושים? בשילוב מופלא עם בן הזוג שלנו, הפנטזיה על אהבה מושלמת, לכאורה, בעצם מאפשרת לנו להמשיך לתחזק את התכונות השנואות של עצמנו, אבל באפלה גמורה.
כשאנחנו מאשימים בבחירות שלנו את הזוגיות, אנחנו בעצם מאפשרים לעצמנו להמשיך לא לראות את אותן התכונות שלנו, שאנחנו תופסים כגרועות.
אנחנו אולי מתעלמים מהן, אבל האמת ממשיכה להתקיים גם אם אנחנו מעדיפים להתעלם. התכונות שלנו הרי לא משתנות, רק שכל עוד בן הזוג שלנו באזור, לפחות בבחירות שאנחנו עושים בגלל מי שאנחנו - אנחנו יכולים להאשים אותו.
למה, למשל, המכרה שלי בחרה מלכתחילה במישהו שנוהג בה בכזאת גסות? כנראה שבגלל חוסר ביטחון בסיסי שיש לה, שמביא אותה להאמין שהיא לא באמת ראויה להערכה. אז כשבזמנו היא בחרה בו, האם היא רצתה להוכיח לעצמה שהיא כן שווה, ולכן לקחה על עצמה אתגר גדול במיוחד? או שאולי היא בחרה בו כי עם הזמן התרגלה לחשוב על עצמה כך, ועד עכשיו נוח לה להישאר בדיוק באותו מצב? מצב של הצורך המתמיד לנסות להוכיח שהיא שווה, אבל בגלל ההתנהגות שלו להיווכח שהיא לא, ולהתאכזב. ובתוך מעגל הקסמים הזה היא ממשיכה להסתובב.
לא רק עם בן זוג, אלא בכלל בחיים - לפעמים נכפות עלינו כמה אלטרנטיבות ממש מגעילות, אבל בסופו של דבר, אנחנו אלה שתמיד בוחרים אחת מביניהן. גם אם נתעקש להאשים מישהו אחר, זה לא ישנה את העובדה שאת הבחירה עשינו לגמרי לבד. הכי גרוע זה להתכחש, כי אז בין האפשרות להתחרט על מה שבחרנו לבין האפשרות לשאת ב"עונש" שיבוא אם נדבק בבחירה, אנחנו בעצם בוחרים גם בחרטה וגם בעונש, במקום רק באחד.
לא במקרה אנחנו נמצאים עם בן הזוג שלנו, גם אם אנחנו מרגישים תקועים. אנחנו יכולים לבחור להתעצבן על כך ולהתמרמר, ואנחנו יכולים גם לבחור לשאול את עצמנו בכנות, מה באמת אומרת עלינו העובדה שבחרנו דווקא בו ולא באחר.
סטטוס: "אנחנו בוחרים בשמחה ובעצב שלנו הרבה לפני שאנחנו חווים אותם", חליל ג'ובראן
lsigan@netvision.net.il
עמוד הפייסבוק של לילך סיגן
הבלוג של לילך סיגן ב"האפינגטון פוסט"
אקו"ם