העיתונאים נפלו מהקורה
הכיסוי התקשורתי של הספורטאים הישראלים באולימפיאדה היה תמצית של היסטריה מעורבת בהתנשאות, בלגלוג ובהטפת מוסר
אילו הייתה מוקמת ועדת חקירה לכיסוי התקשורתי של הישגי (או כישלונות) הספורטאים הישראלים באולימפיאדה, לא היה צריך לבדוק זמן רב מדי. המסקנות היו מונחות לפתחנו בכל אחד מהימים של התחרויות: היסטריה מעורבת בהתנשאות, בלגלוג ובהטפת מוסר, וכמובן תשובות מלאות לשאלה מה היה צריך לעשות כדי שהתוצאות יהיו אחרות. כי הרי אנחנו, עיתונאי הספורט בעיקר, יודעים הכי טוב כיצד יש להיערך לאירועים ספורטיביים מהסוג הזה, והעובדה שלא מיישמים את ההמלצות שלנו לאלתר היא שורש הרע.
נכון, אין לישראל אף מדליה. זה עדיין לא אומר שאין הישגים לא רעים לחלק מהספורטאים. שחיין אחד התברג שביעי בדירוג העולמי, אחר עשירי בדירוג העולמי, מתעמל קרקע הגיע למקום השישי, שייטת ישראלית נתנה פייט אדיר ובמרבית ימי התחרות דורגה במקומות הראשון או השני. ספורטאים ישראלים לא מעטים מגיעים למקומות הראשונים או השניים באליפויות אירופה, ומרבית הספורטאים שכשלו באולימפיאדה הביאו הרבה כבוד לישראל בתחרויות יוקרתיות ביותר.
ודאי שהמצב אינו טוב כפי שהיינו רוצים, וכמובן שקצת גאווה ישראלית בעת הנפת הדגל שלנו הייתה מעלה את מצב הרוח הלאומי לשעתיים, אבל זה לא קרה. לא כי חלק מהספורטאים שלנו גרועים. מפני שהאמריקאים והסינים והאוסטרלים והיפנים והבריטים הרבה יותר טובים. חוכמה גדולה. אבל אין מצב שנחשוב בהיגיון אם אפשר להשמיץ, לגעות מצחוק, לחפש אשמים ולהשיא עצות שיישומן יעבור לאחרים.
הסיכוי שלנו לקחת עוד פרס נובל גבוה מהסיכוי למדליה
אנחנו ציבור שמאוהב בהשמצות של עצמנו. כמו אותו לקוח של אחד הסופרמרקטים שבהם ביקרתי אתמול; כאשר ראה את התור בקופות מצד אחד, ומצד שני את העובדה שכמה קופות לא עובדות, החל להשמיע את הטרוניות הידועות: "איזו מין מדינה זו? איך אפשר לחיות במדינה כזו? לא שמים כאן על האזרח הקטן".
כמה שלא נעים לומר זאת, ועוד יותר לשמוע - חלק נכבד מהלך הרוח הזה מפומפם כל העת על ידי התקשורת בכלל ועיתונות הספורט בפרט. "כשלונדון" זעקו כותרות עיתוני הספורט מאתמול. השימוש במילים "כישלון" ו"ביזיון" כיכב בימים האחרונים בענק. ושוב, מדליה אחת, אפילו מארד, הייתה משנה כמובן את כל הכותרות, שהיו הופכות ל"הצלחה בבריכה או בהתעמלות או בשיט". כאלו אנחנו.
כדאי שנפנים ונבין. הסיכוי שלנו לקחת עוד פרס נובל גבוה
לאין שיעור מהסיכוי למדליית זהב באולימפיאדה. אנחנו נגיע להישגים מפליגים ברפואה או בחקר המוח הרבה לפני שנייצר כאן אלוף אולימפי.
ודאי שיש הרבה דברים שניתן ורצוי לתקן בהתנהלות שלנו, אבל לא תמיד הדברים הללו קשורים דווקא לעסקנים. בענף השיט, למשל, יש עסקנים ראויים ביותר, מחויבים לעניין, דואגים לספורטאים שלהם, אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה - ובכל זאת לא הלך. אז לא.
אפשר להתמוגג מנחת משידורי האולימפיאדה גם בלי שישראל וספורטאיה יהיו במרכז העניינים. ארבע שנים צריך עכשיו להמתין כדי לנסות להביא מדליה. אני משוכנעת שאלו שתפקידם לדאוג שזה יצליח, יעשו כל שביכולתם. אבל כבר אפשר לנבא שגם בעוד ארבע שנים אנחנו נשב ונקטר על המדינה והעסקנים והמחסור במשאבים, כי זה חלק מהספורט הישראלי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם