שנאת חיי
אולימפיאדה זה נחמד, אבל הספורט הלאומי האמיתי שלנו הוא לחבוט בחדווה אחד בשני
אז במסגרת התמסרותה לעניין, היא לא מפספסת שום הזדמנות לסנן לכיוון הילדים איזו השמצה לגביו, והפעם היא הרחיקה לכת ומצאה תירוץ משפטי כדי להרוס לכולם את החופשה, והתעלמה בפעם המי-יודע-כמה מהעובדה שמי שהכי סובל מהשטיקים האלה זה הילדים שלה.
בזמנו, כשהוא קיבל החלטה אמיצה לעזוב יחסים שהתבררו כהרסניים, החבר שלי לא חלם שאשתו, כשתהפוך לאקסית, תגרום לו להתגעגע לקש שאכל ממנה כשהיו נשואים, בלי להבין שמדובר במתאבן בלבד.
כבר שנים מאז שהם נפרדו, ולא משנה כמה זמן עבר, היא עדיין נוטרת לו טינה וכל הזמן מחכה לו עם גרזן ביד מעבר לפינה. אל תדאג, אמרתי לו בזמנו בנאיביות של אחת שלא מבינה, ברגע שהיא תמצא אהבה חדשה, היא תירגע. אבל מסתבר שטעיתי - כבר שנה שיש לה בן זוג והיא ממשיכה בשלה, כי כנראה יש אנשים שאין להם תאווה גדולה יותר מתאוות הנקמה.
החבר נשאר בארץ בסופו של דבר, והתנחם בצפייה באולימפיאדה בטלוויזיה עם חברים, בירה וקערת פיסטוקים. תגיד, שאלתי אותו תוך כדי פיצוח קולני, החדש הזה של האקסית, איך הוא מתייחס למה שהיא עושה? אין לי מושג, הוא ענה וירק קליפה. מוזר, אמרתי. אם אני הייתי רואה כזאת שנאה לאקסית אצל בן הזוג שלי, זה היה מדליק אצלי נורה אדומה. כנראה שיש איזה מנגנון הכחשה שעוזר לו לא לחשוב על זה שהוא עלול להיות הבא בתור אצלה, הוא נאנח.
הבעיה היא שאני תקוע עם זה, כי אני אף פעם לא יודע אם הכי נכון להשיב מלחמה, או להתעקש להיות בסדר. יש לך אולי רעיון?
לא כל כך ידעתי מה לענות. אין ספק שכשמישהו מונע מתוך שנאה, הוא מתעוור. אבל באמת, איך מתמודדים עם אדם שאתה עדיין חולק איתו משפחה, והוא כל הזמן מנסה להרע לך?
על המסך ריצדו אירועי הספורט, וחבר אחר שישב איתנו אמר, נו, אתם רואים? שנאה לא צריכה היגיון, רק רצון. מה מרוויחים פרשני הספורט שלועגים להישגים של הספורטאים הישראלים? הרי כל הרעיון הוא שכל מדינה, ולא משנה כמה קטנה, תריע ותתייצב מאחורי הספורטאים שלה כדי שיגיעו ליותר הישגים, לא?
הוא צודק, חשבתי לעצמי. אולימפיאדה זה נחמד, אבל הספורט הלאומי האמיתי שפיתחנו, הוא החבטות שאנחנו נותנים בכזאת חדווה זה לזה. וככל שחשבתי על זה יותר, נחרדתי: זה לא רק החבר שלי שאוכל מרורים מהאקסית, וגם לא רק הספורטאים שהאתגר הגדול שלהם הוא להתעלם מעוקצנות הפרשנים. יכול להיות שאווירת הפלגנות בחברה שלנו כל כך עלתה לנו לראש, שאנחנו כבר לא באמת נותנים לעצמנו דין וחשבון. האם ייתכן שעם הזמן התרגלנו לקנות רק שנאה אחד מהשני?
בדומה לאקסית הנקמנית ולפרשנים החכמים, גם מרבית הפוליטיקאים שלנו הפכו את השנאה לאמנות, שלא לומר לעיסוקם העיקרי. נראה שככל שעובר הזמן, הם עסוקים הרבה פחות בכינון תוכניות רציניות לגבי מה שהם צריכים לעשות, ויותר בהפצה שיטתית של שנאה כלפי אלה שהם סימנו כיריבים.
רק שיש עם זה בעיה מאוד בסיסית. אנחנו לא חייבים לאהוב כל אחד, וגם מאוד לגיטימי לשאוף להחליף את השלטון, אבל מתי בפעם האחרונה שמעתם על מישהו שהצליח לגרום לשינוי לטובה כשהוא היה עסוק כל הזמן בשנאה?
תראו, למשל, מה קרה למצרים. הם נלחמו על זכותם לדמוקרטיה וחופש אישי, אבל ברגע שהכאוס בכיכר תחריר התגבר, השתלטו על העסק מעוררי השנאה המומחים - האחים המוסלמים. עם הזמן הם מיקדו כלפי מובארק, ישראל והמערב את זעם ההמונים, וזו הפכה להיות האג'נדה, במקום הכאב האמיתי שהניע מלכתחילה את קולות הצעירים המהפכניים. זה עצוב, אבל בשנאה יש משהו שהוא מאוד נוח למנהיגים: ברגע שההמונים ניזונים ממנה ונהנים, לא צריך לשבור את הראש כדי לנסות למכור להם משהו חיובי.
כנראה שזה מה שקורה למי שנפל במלכודת השנאה, ולא רק במצרים. מרוב שהיא סוחפת, אנשים לא עוצרים ושואלים את עצמם, רגע, למה אני בעצם מקדיש את מרבית הזמן שלי? לקדם את מה שאני רוצה, או ללכלך על כל מי שלא חושב כמוני? המצחיק הוא שהרבה פעמים מפיצי הרעל הכי גדולים משקיטים את עצמם בסיפורים על כך שהם בעצם אנשים חיוביים, שלקחו על עצמם את המשימה הקדושה לתקן את העולם. איך הם בדיוק יעשו את זה? בשלבים, כמובן.
קודם כל יהרסו את כל אלה שהם מגדירים כ"רעים", ורק אחרי שיסיימו, יקדישו כמה דקות למחשבה על השלב הבא, אם בכלל. אז איך אפשר לא להיגרר? תשמע, זה לא קל ליישם, אבל יש לי רעיון, אמרתי לחבר שלי אחרי מחשבה ארוכה. נראה לי שאם מישהו מנסה להוציא ממך בכוח רגשות אפלים, הדבר הכי נכון הוא לא להשיב אש, להצטדק או לנסות לסתור, אלא דווקא להתעלם. אם נותנים לשנאה קונטרה של שנאה אחרת, כל העסק רק מתעצם.
כשחזרתי הביתה באותו ערב, קצת אכלו אותי רגשות האשם. אולי אני בכל זאת צריכה איכשהו להתערב? שקלתי אולי אפילו לתפוס יוזמה ולארגן שיחה חשאית עם בן הזוג החדש של האקסית, אבל לכו תדעו, אני עוד עלולה רק לקלקל. היה לי עוד רעיון: להתקשר לאקסית ולשאול אותה בכנות, תגידי, שאלת את עצמך פעם אם יכול להיות שמלכתחילה הוא עזב אותך כי לא בא לו להיות עם מישהי שכל כך אוהבת לשנוא?
אבל אני ממש לא בטוחה שאועיל אם זה מה שאעשה. קשה להזיז אנשים שהפכו את השנאה לדבר העיקרי שמגדיר אותם ואת מאווייהם. האם הם מסוגלים בכלל להקשיב? יותר הגיוני שמי שמשכנע את עצמו שגידול הילדים שלו באווירת מלחמה זה דבר טוב, יתהפך עלי כל כך מהר, שהראש שלי יסתחרר.
כידוע, אין דבר קשה יותר מליישם בעצמך עצות שאתה מחלק לאחרים, ואם יש משהו שקשה לי ליישם כטקטיקה, זה לא לעשות כלום. טוב, נו. אז בסוף בחרתי לשתוק, אבל לפחות כתבתי על זה טור.
סטטוס: "עדיפה אהבה קנויה על שנאה שמקבלים בחינם" (פתגם)
lsigan@netvision.net.il
עמוד הפייסבוק של לילך סיגן
הבלוג של לילך סיגן ב"האפינגטון פוסט"
אקו"ם