בחזרה לעתיד
החשש של מערכת הביטחון מתקיפה עצמאית באיראן, כפי שהוצג ונומק בדיונים סגורים קודמים, רלוונטי מאוד גם לדיון הנוכחי בפעולה צבאית ישראלית המנוגדת לעמדתה המפורשת של וושינגטון
ההפצצה באיראן. בעקבותיהם טוען יותר מאדם אחד שעצר בגופו את ראש הממשלה ושר הביטחון. האמת, כרגיל, היא קצת יותר סבוכה.
הדברים הבאים נכתבים עם הערת אזהרה: כל מי מאיתנו העיתונאים, שטוען שהוא יודע מה נאמר בדיונים הסגורים אז או עכשיו, לא ראה פרוטוקול כתוב וכמובן לא נכח בחדר. אנחנו ניזונים ממקורות, שלכל אחד מהם תמיד יש אינטרס, בוודאי בנושא הזה, שבו טמפרטורת הדיון גבוהה במיוחד.
הדיבוק סביב העניין האיראני, שראש וראשון למפיציו הוא ראש הממשלה, גרר לתוכו הרבה מאוד עניינים אישיים - ברק נגד אשכנזי, יעלון נגד ברק, דגן ודיסקין נגד מקבלי ההחלטות, שיקולים פוליטיים מזדמנים - וזו רק רשימה חלקית. אבל הדברים הבאים נכתבים לאחר שיחות עם כמה וכמה אנשים, שיש ביניהם חילוקי דעות בהרבה דברים, אבל הם מסכימים עובדתית בנושאי הדיון.
חשוב להבין את הנושאים האלה, כי הדיון בעניין איראן מוטה להרבה מאוד כיוונים. אחד הבעייתיים שבהם הוא האמירה "פצצה או הפצצה", כאילו מי שאינו תומך בהפצצה ישראלית עכשיו משלים למעשה עם הימצאותו של נשק גרעיני בידי איראן.
האמת היא שהשאלה היחידה שאין עליה הסכמה רחבה בצמרת ובציבור הישראלי היא זו: האם ישראל צריכה לפעול עכשיו, בניגוד לעמדתה המפורשת של וושינגטון ותוך סכנה שתיראה כמי שמשפיעה על מהלך הבחירות בארצות הברית, או שהיא יכולה לחכות? ובמשתמע, האם ישראל מאמינה לממשל אובמה שיעמוד בהבטחתו המפורשת למנוע נשק גרעיני מטהרן?
ואם זו השאלה, בואו נחזור בזמן אל סבבי הדיונים הקודמים. חשוב להבין על מה דיברו שם, כי הדברים תקפים גם עכשיו.
הכותרת הברורה מעל לדיונים ההם על הפצצה באיראן הייתה שהפעולה הצבאית תהיה מוצדקת, רק אם תשרת את המערכה המאוחרת או לא תפריע לה. בשבוע שעבר התייחסתי כאן לצמד המילים הזה "המערכה המאוחרת": זהו הביטוי המתייחס להמשך המאבק נגד הגרעין האיראני אחרי הפצצה ישראלית.
הרמטכ"ל האמריקאי דמפסי אמר השבוע שלישראל אין יכולת להשמיד את פרויקט הגרעין של טהרן אלא רק לעכב אותו; בישראל אין איש שאיננו מסכים איתו. ואם לא נוכל להשמיד, ברור שהמערכה שתבוא אחרי שהמטוסים ישובו הביתה חשובה בהרבה ממה שיעשו הפצצות שלהם ביעד.
זוהי כותרת חשובה, אולי מכרעת. היא מעידה על ההבנה, שלהפצצה ישראלית - לבד, ללא תמיכה מוושינגטון ומטריית הלגיטימיות שהיא מייצרת - עלול להיות אפקט הפוך, בלי קשר לאפשרות שתתלקח מלחמה אזורית.
אחרי הדברים שאמר בגלוי, אפשר להבין מה אומר מאיר דגן: לדעתו המפורשת של דגן, הפצצה שלנו בתנאים כאלה תקרב את האיראנים לפצצה ולא להפך.
עוד איש היה בחדר באותם ימים, עמוס ידלין, שאמר זאת השבוע באותן מילים כמעט. העמדת השאלה כ"פצצה או הפצצה" היא הטעיה, אמר מי שהיה ראש אמ"ן בעת שאנחנו מדברים עליה. הפצצה בתנאים לא נכונים עלולה לזרז את פיתוח הפצצה ולא לעכב אותו, ואנחנו עלולים לשלם את המחיר פעמיים. ואם ידלין חושב כך עכשיו, סביר להניח שזה מה שאמר גם אז.
עמדתו של שר הביטחון אהוד ברק היא שהיום הדיון נערך בתנאים אחרים, כי ההתקדמות האיראנית מאז מחייבת פעולה שישראל יכולה לעשות אותה, אחרת נהפוך למשקיפים בלבד. על המערכה המאוחרת אומרים תומכי הפעולה שהאינטרס של העולם למנוע פצצה איראנית לא ישתנה, גם אם יכעסו עלינו.
אבל חשוב להבין, למי שתוהה מדוע ראשי הזרועות מתנגדים לפעולה בתנאים אלה. הם אינם חוששים לבצע אותה, כמו שרומזים לא אחת בסביבתם של ראש הממשלה ושר הביטחון, אלא חוששים שלא תעמוד בתנאיה של הכותרת: קודם כל המאמץ העיקרי, שהפעולה הצבאית אמורה לשרת אותו או לא להפריע לו. מי שרואה במטוס כחול-לבן ממריא פתרון יחיד וסופי לכל איום, מקומו אינו בדיון הזה.
הכותרת השנייה בדיונים שעליה נסב חלק גדול מהוויכוח הייתה שאלת המיסקלקולציה. המילה הזו עלתה לכותרות בעת המתיחות עם סוריה בקיץ 2007, שהיום אנחנו יודעים היטב ממה נבעה: גילוי הכור הסורי בדיר א-זור. סביר שבמערכת היה חשש שהכנות ישראליות לקראת אפשרות של התלקחות כתגובה להשמדת הכור, כמו גיוס מילואים או תרגול העורף, יתפרשו בסוריה כהכנות למלחמה ויובילו בעצמן למלחמה, שאותה ביקשה ישראל למנוע.
בנושא האיראני שאלת המיסקלקולציה סבוכה בהרבה. אפילו גורמים המביעים תמיכה בתקיפה עכשיו מסכימים, שההערכה הסבירה היא שיתלקח עימות לפחות עם איראן וחיזבאללה. כניסתו למערכה של הארגון הלבנוני, על עשרות אלפי הטילים והרקטות שלו, תצריך תגובה ישראלית נרחבת, מה גם שאיש איננו רוצה לחזור לימי הדשדוש של מלחמת לבנון השנייה. פעולה שכזו לא תוכל להתבצע בלי כוחות סדירים ומילואים שהתכוננו למשימה; וגם העורף עלול לספוג אבידות רבות אם לא יהיה מוכן.
האם תוכל ישראל לערוך הכנות כאלה בלי שהאיראנים יידעו על כך? האם תחושה איראנית שההתקפה הישראלית מתקרבת, לא תביא את טהרן לצעדי הכנה לקראתה, כולל איומים מפורשים ואולי תזוזות של כוחות הגנה אווירית? האם אנחנו לא עלולים למצוא את עצמנו נגררים, מתוך תהליך של התכוננות לפעולה שטרם הוחלט סופית לבצעה, לנקודה שבה יתערבבו בשיקולים גם שאלות של תדמית והרתעה? כמה מלחמות נפתחו רק כי אף צד לא רצה להיראות כאילו התכופף בפני יריבו קודם שנורה הכדור הראשון?
שאלת המיסקלקולציה הייתה אולי השאלה המרכזית בדיונים שנערכו במקרים קודמים. התיאור של נתניהו וברק מנסים לשכנע את ראשי הזרועות על כוסות וויסקי, בחדר אפוף עשן סיגרים במטה המוסד, הוא תיאור צבעוני, שנועד להמחיש עד כמה נראו שני מקבלי ההחלטות מנותקים מהשלכות מעשיהם בעיני מי שאמורים לבצע אותן.
אבל מה שהקפיץ במיוחד את דגן, אשכנזי ודיסקין היה החשש, שישראל עלולה להיגרר לפתיחה במלחמה - והם עמדו על כך שתקיפה באיראן היא מלחמה, כלומר ההחלטה עליה צריכה להתקבל בפורומים המלאים על פי חוק ונוהג - בלי החלטה ראויה ובתהליך של היגררות.
זה מה שהיה קודם. מה שהשתנה מאז הוא בעיקר האנשים. ראשי זרועות הביטחון מאז הם היום אזרחים. יורשיהם מחזיקים באותה דעה כמוהם. והחשש, שאותו הביעו דגן ודיסקין בקול מאז, מהדהד סביב אותם שני אנשים ואותן שתי שאלות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם